למרות כל השינויים שחלו בישראל, יצירה תרבותית מזוהה עדיין בשיח התקשורתי עם הערים הגדולות. מאחר שמרבית מוסדות התרבות הישראלית יושבים בערים, ההנחה היא ששם גם אמורה להתקיים פעילות תרבותית פורצת דרך, ואילו הפריפריה צריכה בעיקר לצרוך אותה תרבות, בין שבביקורים יזומים בעיר הגדולה ובין שבמסעות של הצגות או סרטים לערי השדה. גירסה אחרת של אותו השיח יוצרת הבחנה מלאכותית בין תרבות "גבוהה" או אוונגרדית, שמזוהה עם המרכזים המטרופוליטניים הגדולים, לבין תרבות "עממית" או מסורתית, שמתקיימת בפריפריה.
פסטיבל קולנוע דרום, שנערך השבוע בשדרות, ממחיש עד כמה התפיסות האלו מיושנות. הפסטיבל, שזו כבר שנתו ה־15, מצליח להיות אירוע אוונגרדי וקהילתי בעת ובעונה אחת - להתכתב עם היצירה התרבותית המשמעותית ביותר בעולם היום, ועדיין להישאר אירוע מקומי מאוד, שנטוע בצפון חבל עוטף עזה, בתושביו ובהיסטוריה התרבותית והקהילתית שלהם.
הפסטיבל הוא רק ביטוי אחד לרנסנס תרבותי שעובר על הנגב הצפוני. את התחייה הזאת אפשר לראות בעיר העתיקה של באר שבע, בתיאטרון בדימונה, במחול במצפה רמון או במרכז המסחרי של שדרות, היכן שהמבנים ההסתדרותיים משנות ה־50 החלו לאכלס בלילות פאבים ומסעדות קטנים שהקימו יזמים בעלי חזון. בניגוד ליוזמות עבר לקידום התרבות בדרום, ש"יובאו" מהמרכז והרגישו זרות ואפילו מנוכרות לחיי המקום ולאנשיו, ההתעוררות הנוכחית צומחת מתוך הקהילה או בדיאלוג עימה, והיא מבטאת היטב את הסביבה הנופית והאנושית שבה היא נתונה.
ההתפתחויות האלו משתלבות גם עם המגמות במקומות רבים בעולם, היכן שערי שדה רחוקות מהמטרופולין מתחדשות כמרכזים תרבותיים ייחודיים. בעידן הגלובלי המשטיח, שגורם למרכזי הערים הגדולות במערב להיראות זהים אלו לאלו - אותן חנויות, אותם בתי הקפה, אותם קניונים, אותם אוספי אמנות נודדים - דווקא הפריפריה מצליחה לשמר את הייחוד התרבותי של החברה כולה. במוצלחים שבין המקומות האלו מתקיים דיאלוג מרתק ותוסס בין הייחוד המקומי לתהליכים העולמיים, בין הפרטי לגלובלי, בין הנוף למרחב העירוני ובין ההיסטוריה להווה. זו הסיבה שדווקא הדרום, שהיה מזוהה בישראל במשך שנים רבות - ובמידה רבה של צדק - עם הזנחה ונישול, הוא לטעמי המרחב התרבותי המעניין ביותר בארץ כיום. השסע בין מרכז לפריפריה, שאינו אופייני רק לנו, משמש ביצירה התרבותית החדשה לא כדי להתווכח על העבר או לקצור דיבידנדים פוליטיים, אלא קודם כל כדי ליצור שיח חדש של תרבות ישראלית משותפת, שהוא מכיל ושוויוני יותר.
הפריפריה הישראלית כבר אינה צריכה שירחמו עליה. היא שותפה בשיח תרבותי פוליטי בדרך שמציעה אלטרנטיבה רבת משמעות משום יתרונותיה המיוחדים. מי שיפתחו את הראש, הלב והעיניים להתפתחויות החדשות, בין שהם תושבי העיר או הכפר, המרכז או הפריפריה, יגלו עולם תרבותי חדש ומסעיר.
הכותב הוא ראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, מייסד פסטיבל קולנוע דרום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו