משה קצב חתם על מכתב חנינה וביקש חמלה. אין זה דבר של מה בכך לאיש אשר לפני כעשור - בעודו מכהן כנשיא המדינה - זימן אליו את היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז כדי להעליל על א' כי היא סחטנית, וגילה מאז נוקשות ותוקפנות מילולית וצרות עין וראיית עולם אנוכית, נוסף על עצם הפשעים שביצע ואושרו בשתי ערכאות משפטיות בכירות.
האסיר קצב לא זכה להקלות עקב מעמדו, וממילא גם אינו צריך להיענש יותר מן הראוי. זה המסד שצריך להנחות את הנשיא ראובן ריבלין בבואו לדון בסוגיית החנינה, שתעבור עוד שלבים רבים. שכן היא תידון במחלקת החנינות במשרד המשפטים וקרוב לוודאי שתזכה לעידוד מצד השרה איילת שקד, והבירור חייב להיעשות בהלך רוח צונן.
ביסוד הדברים נכון להניח כי שופטי המחוזי והעליון ששלחו אותו לשבע שנים בכלא סברו כי ישוחרר לאחר ארבע וחצי. זה הנוהג במאסר ראשון. הדעת נותנת כי התנהגותו טובה, ואין סיבה להענישו יתר על המידה.
גם נכון שמורשע אינו חייב להודות בעבירה המיוחסת לו כדי לזכות בשליש. קצב סירב להודות וזו זכותו, ובנתונים אלה ראוי להשאיר אתההכרעה לגבי משך מאסרו בידי ועדת השחרורים. חבריה ראויים למרחב של שיקול דעת אם להעניק לאסיר זכות יתר מקובלת, אבל לא מחויבת המציאות. לפיכך סירובו להודות באשמה מותיר את הסוגיה לשיקול דעת של אחרים.
אפשר כך ואפשר אחרת. כאשר אסירי המחתרת היהודית הודו והתחרטו ושוחררו, התנגד עמיתם יהודה עציון למהלך וריצה את מלוא אורך מאסרו. גם זו אופציה, וקצב צריך להביאה בחשבון.
כל אלה אפשרויות. נדבך עליון להן הוא הטיעון המזערי הבא: היה עליו (ועדיין) להסכים לטיפול פסיכולוגי, כדי שגם אם אינו מודה בביצוע עבירותיו - יבין לפחות ללב קורבנותיו כי הן חשות כך, וכי הן פגועות גם בעודו מכחיש את אשמתו. זה המינימום: טי- פול אשר יאפשר לפתוח חסמים באישיותו ובדעתו ובחוסר רגישותו לצורך לגלות אמפתיה גם למי שלדעתן הוא פגע בהן, אף שהוא אינו מכיר בכך.
העניין ייגרר עתה כשנה תמימה, לפחות. שכן לפי משה נוסבאום אמש בערוץ ,2 בכוונתו לערער על החלטת ועדת השחרורים בפני בית המשפט וריבלין ימתין להכרעה זו, ואם הוא ממילא מאחורי סוגר ובריח, כדאי לו לנסות את הטיפול בלב פתוח. אין פחות מזה.
משה קצב חתם על מכתב חנינה וביקש חמלה. אין זה דבר של מה בכך לאיש אשר לפני כעשור - בעודו מכהן כנשיא המדינה - זימן אליו את היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז כדי להעליל על א' כי היא סחטנית, וגילה מאז נוקשות ותוקפנות מילולית וצרות עין וראיית עולם אנוכית, נוסף על עצם הפשעים שביצע ואושרו בשתי ערכאות משפטיות בכירות.
האסיר קצב לא זכה להקלות עקב מעמדו, וממילא גם אינו צריך להיענש יותר מן הראוי. זה המסד שצריך להנחות את הנשיא ראובן ריבלין בבואו לדון בסוגיית החנינה, שתעבור עוד שלבים רבים. שכן היא תידון במחלקת החנינות במשרד המשפטים וקרוב לוודאי שתזכה לעידוד מצד השרה איילת שקד, והבירור חייב להיעשות בהלך רוח צונן.
ביסוד הדברים נכון להניח כי שופטי המחוזי והעליון ששלחו אותו לשבע שנים בכלא סברו כי ישוחרר לאחר ארבע וחצי. זה הנוהג במאסר ראשון. הדעת נותנת כי התנהגותו טובה, ואין סיבה להענישו יתר על המידה.
גם נכון שמורשע אינו חייב להודות בעבירה המיוחסת לו כדי לזכות בשליש. קצב סירב להודות וזו זכותו, ובנתונים אלה ראוי להשאיר אתההכרעה לגבי משך מאסרו בידי ועדת השחרורים. חבריה ראויים למרחב של שיקול דעת אם להעניק לאסיר זכות יתר מקובלת, אבל לא מחויבת המציאות. לפיכך סירובו להודות באשמה מותיר את הסוגיה לשיקול דעת של אחרים.
אפשר כך ואפשר אחרת. כאשר אסירי המחתרת היהודית הודו והתחרטו ושוחררו, התנגד עמיתם יהודה עציון למהלך וריצה את מלוא אורך מאסרו. גם זו אופציה, וקצב צריך להביאה בחשבון.
כל אלה אפשרויות. נדבך עליון להן הוא הטיעון המזערי הבא: היה עליו (ועדיין) להסכים לטיפול פסיכולוגי, כדי שגם אם אינו מודה בביצוע עבירותיו - יבין לפחות ללב קורבנותיו כי הן חשות כך, וכי הן פגועות גם בעודו מכחיש את אשמתו. זה המינימום: טי- פול אשר יאפשר לפתוח חסמים באישיותו ובדעתו ובחוסר רגישותו לצורך לגלות אמפתיה גם למי שלדעתן הוא פגע בהן, אף שהוא אינו מכיר בכך.
העניין ייגרר עתה כשנה תמימה, לפחות. שכן לפי משה נוסבאום אמש בערוץ ,2 בכוונתו לערער על החלטת ועדת השחרורים בפני בית המשפט וריבלין ימתין להכרעה זו, ואם הוא ממילא מאחורי סוגר ובריח, כדאי לו לנסות את הטיפול בלב פתוח. אין פחות מזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו