בואו נשים דברים על השולחן: אני נגד לדרוס אנשים. מאז שהייתי בת שמונה ורכב פגע בי כשהתפרצתי לכביש, אני רגישה לזה במיוחד. מאז ועד היום, שנת 2016, השתנתה המציאות ברחובות. המדרכות הן כבר לא של הולכי הרגל בלבד, והכבישים - לא של הרכבים. מגוון כלי תחבורה חדשים נכנסו לחיינו ויש למצוא פתרון לכולם. אך אל תטעו, רוכבי האופניים אינם האויב.
נעשה סדר: מקומם של אופניים חשמליים הוא על הכביש, ובעיניי כדאי אף לשקול חובת הוצאת רישיון, כשם שמוציאים לאופנועים. אופניים בדיווש רגלי - זה סיפור אחר, ואותו אני מבקשת לספר.
מנקודת מבטי, אנחנו, הרוכבים - מיטיבים עם תושבי העיר: עם הולכי הרגל בכך שאנחנו מפחיתים זיהום אוויר, משום שאנחנו לא משתמשים ברכבים פרטיים, ועם נהגי המכוניות בכך שאנחנו מפחיתים פקקים ולא תופסים מקומות חניה.
אך במקום להודות לנו, שני הצדדים שונאים אותנו. הולכי הרגל כועסים כשאנחנו על המדרכה, והנהגים - אימה ופחד על הכביש: אוטובוסים שנוסעים קרוב מדי ומצפצפים כי אנחנו לא מדוושים מספיק מהר, רכבים שחותכים ויוצאים מחניות כאילו אנחנו אוויר, וטוסטוסים שעומדים על מעברי חציה ומדרכות.
אז מה הפתרון, מלבד להמשיך לסלול שבילים ייעודיים? האחריות היא של כולנו. עלינו להיות סבלניים ומתחשבים. רוכבי אופניים על המדרכה - אתם אורחים, תתנהגו בהתאם. תאטו, אל תלחיצו - ואל תעזו לצלצל בפעמון. נהגים בכבישים עירוניים, תדמיינו שאתם האורחים: תאטו, אל תלחיצו - ואל תעזו לצפצף.
ועוד נקודה למחשבה: הולכי רגל על שבילי אופניים, ייקנסו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו