שר החינוך נפתלי בנט הכריז השבוע כי שנת הלימודים הבאה תעמוד בסימן אחדות ירושלים. אבל כמו במקרים אחרים שבהם ניסה השר להכתיב תכנים מלמעלה כדי להספיק הכל כאן ועכשיו, בטרם יסיים כהונתו, גם הפעם זה לא יעזור.
וכי מה תעשה עם ילדי ישראל בשנת אחדות ירושלים? תסיע אותם בהמוניהם לראות את האחדות המופלאה הזו? תערוך להם סיורים במחנה הפליטים קלנדיה ובמחנה הפליטים שועפט? תראה להם שחלק ניכר מן השכונות ה"מאוחדות" נמצא כבר הרבה שנים מאחורי הגדר? שעיריית ירושלים אינה מסוגלת להעניק לשכונות רבות במזרח העיר שום שירותים? שבבתי הספר לומדים לפי מערכת לימודים שונה ובשפה שונה? שהצפיפות בכיתות שונה לחלוטין? שבנייני קומות מוקמים בלי שום אישור, כי אין בכוחה של הרשות לאכוף את חוקיה שם?
מה תאמר לילדי ישראל שיגיעו לירושלים ה"מאוחדת"? שאין מדובר במציאות אלא בחלום? מה יעשו המבקרים בעיר הענייה ביותר בישראל, שנותר בה מיעוטי ציוני? מה תאמר להם על עיר האוניברסיטה ומוזיאון ישראל, והכנסת, והממשלה, ומוסדות הלאום, המאבדת בכל שנה את תושביה הוותיקים, ואשר מצליחה לבחור בראש עיר יהודי רק משום שתושביה הפלשתינים, בעלי זכות הבחירה, מעדיפים שלא להצביע?
או שמא תעדיף שלא יבקרו בירושלים, שילמדו עליה מרחוק, כמו יהודים בגולה שלא הסתובבו אף פעם במזרח ירושלים מעבר לעיר העתיקה, ואשר תומכים בכל ליבם בעיר המאוחדת שאותה הם פוגשים בנאומים משולהבים של מנהיגי ישראל ובאלבומים? ואולי תעדיף שכל זה יישאר וירטואלי, בערך כמו "לשנה הבאה בירושלים" - אותו פסוק בתפילה שאומרים מיליוני יהודים בחו"ל, אף שהם מסוגלים, פשוט, לעלות על מטוס ולהצטרף אלינו; ושאומרים גם רבים בישראל, אף שהם כבר כאן ואין להם שום סיבה לדבר על כך כעל תקווה.
אתה יכול להכריז על שנת "אחדות ירושלים", מר בנט, ואפילו על עשור כזה. זה יעזור בערך כמו החלטתו של גדעון סער לקרב את חברון אל לב הנוער, כשהיה בתפקידך. במקום להשתעשע בתרגילי אינדוקטרינציה שכישלונם מובטח מראש, אולי תתרום, כחבר קבינט, משהו למען ירושלים כעיר אחת אמיתית, הכוללת את מערבה ואת שכונותיה שנבנו מעבר לקו הירוק, אשר יובטח בה רוב ציוני ואשר תזכה להכרת העולם. מי יודע, אולי גם השגרירות האמריקנית תעבור אליה, סוף סוף.
בנט חייב להבין שישראל אינה מדינת עולם שלישי, שבה שר תעמולה יכול לנסות לשנות בקלות את תפיסותיהם של אזרחיה. דווקא הניסיון להכתיב תכנים מלמעלה, ולא להסתפק במתן ארגז כלים למשתמש, מעורר את התגובה ההפוכה - של חוסר אמון, של אי קבלת שום דבר כמובן מאליו ושל התרסה. היו שניסו לפניו להשתמש במשרד החינוך כבמשרד ההכתבה, וזה פשוט לא קרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו