מסעותיו של עזריאל קרליבך

 חרדי שהפך חילוני, דעתן, מתריס ובלתי מתפשר, חובב טיולים ועורכו המיתולוגי של "מעריב" • 60 שנה למותו של מחבר רב המכר "הודו - יומן דרכים", שגידל דור מיוחד של עיתונאים

לפני שישים שנה, ב־12 בפברואר 1956, נפטר החשוב בעיתונאי ישראל, ד"ר עזריאל קרליבך, והוא עדיין לא בן 47. 22 שנה קודם לכן מצא עצמו ברשימת "37 הבוגדים במולדת", שהפיץ המשטר הנאצי החדש, בין אלברט איינשטיין לתומאס מאן. היו אלה אנשים שזכויותיהם האזרחיות נשללו מהם, ואשר היה אפשר להחרים את רכושם. מה שהעניק לו את הזכות להימצא בין חשובי יהודי גרמניה בגיל 25 היה העובדה שלא נמנע מלבקר את הנאצים בתוקף, דבר אשר ממנו נמנעו אחרים. על הרשימה הזו היתה גאוותו, והיא סייעה בהפיכתו המוקדמת לכוכב של ממש בעולם היהודי.

עזריאל (גוטהלף) קרליבך בא מ"משפחה טובה". שושלת רבנים חשובה (אביו אפרים היה הרב של לייפציג כבר בגיל 20, והצליח להקים שם מערכת חינוך מפוארת, ששילבה לימודי חול בלימודי קודש).

בגיל 18 הגיע עזריאל לארץ ישראל כנער חרדי, ומייד עלה לירושלים ולמד אצל הרב הראשי קוק בישיבת מרכז הרב, ואף הוסמך לרבנות. אבל בשובו לגרמניה הפך חילוני, נרשם ללימודי המשפטים באוניברסיטת המבורג, וקיבל תואר דוקטור. הוא לא היה עורך דין פעיל, העיתונות קסמה לו מאוד, והוא ערך את העיתון היהודי בהמבורג.

 

•••

 

המסעות היו אהובים עליו. אחד מהם נערך בלב בריה"מ הקומוניסטית ב־1932. הוא פגש שם יהודים בערים שונות וכתב על כך סידרת מאמרים, שמסקנתם העיקרית נגעה לכך שאין סיכוי לקיום יהודי מתמשך בבריה"מ. מאוחר יותר, לאחר ששמו כבר צורף לרשימת הבוגדים, התחפש לנאצי, התגנב לוועידת המפלגה הנאצית בדרזדן, וכתב משם את רשמיו לעיתון היהודי ביידיש "היינט", שיצא בוורשה. הוא היה עיתונאי חוקר, מתריס ובלתי צפוי, שהכיר בערך עצמו.

ב־1937 עלה ארצה וביקש להקים עיתון משלו, אך זה לא היה פשוט כל כך. בתחילה פירסם מאמרים ב"הארץ" וב"הצופה". הוא גם ערך את שידורי ה"הגנה", אך לא גייס אמצעים כספיים להקמת מיזם שכזה. אחרי שנתיים נענה להצעתו של איש הנדל"ן יהודה מוזס לערוך את העיתון "ידיעות אחרונות". קרליבך הצליח לאסוף עיתונאים מן השורה הראשונה, והפך את עיתונו לפופולרי ביותר בארץ ישראל. היו אלה ימי השפע שפקדו את הארץ במלחמת העולם השנייה (בגלל הרכישות העצומות של הצבא הבריטי), העיתון יצר הכנסה גדולה לבעליו, וקרליבך לא אהב את העובדה שמוזס הירשה לעצמו להטיל וטו על מאמרים מסוימים שעמדו בסתירה לאינטרסים הכלכליים שלו.

הוא היה מגיע למערכת, עובר על שני דפי העיתון (מוזס לא הירשה להדפיס יותר מכך) בעיפרון אדום, וגורם לקרליבך הצעיר להתפוצץ ("הוא קונה, בכסף שלי, מגרש אחר בכל שבוע, ואני לא יכול לכתוב מה שאני רוצה", אמר למישהו באותן שנים). אחת מאמירותיו המפורסמות היו: "עיתון נעשה בשביל הקורא, ולא על חשבונו".

בתום מלחמת העולם השנייה נסע לאירופה החרבה, וכתב משם סידרה של מאמרים שצימררה את הארץ כולה, וזה הגביר את תחושתו כגיבור בכבלים - מוכר כמעט בכל בית, משפיע, מרגש ומצונזר. השיא היה בימי החלטת החלוקה באו"ם, כאשר נסע לסקר את הדיונים בעצרת הכללית בניו יורק. הוא היה משוכנע שאין דבר חשוב מזה, אך כתבותיו נדחקו. הוא החליט לשלוח מברקים בהולים, במקום להסתפק באמצעי הקשר המקובלים עם המערכת. מוזס דרש ממנו להפסיק להוציא כסף רב כל כך על מברקים, וקרליבך נשבע לעצמו להפסיק את התלות במוזס ולהקים משהו חדש.

פחות משלושה חודשים אחר כך, בפברואר 1948, עשה את המעשה המהפכני ביותר שהתרחש אי פעם בתולדות העיתונות שלנו. הוא הצליח לשכנע את רוב העיתונאים, אנשי הדפוס, המינהלה והמפיצים לנטוש את העיתון הרווחי והמצליח, ולהקים עימו את עיתונם של העיתונאים, שלא יהיה זקוק לחסדי נדיבים.

במוצאי שבת לא עבות, נמסרה הודעה של הרגע האחרון למוזס, וכל החבורה עברה לרחוב צ'לנוב בתל אביב, עם מכונות הדפוס, והוציאה עיתון חדש - הפעם בן ארבעה דפים - שנקרא "ידיעות מעריב" ("ידיעות" באותיות גדולות ו"מעריב" באותיות קטנות). מדורים מ"ידיעות" המשיכו ב"מעריב", כולל המדור הקבוע של קרליבך עצמו, "ר' איפכא מסתברא", וכלל סיפורים בהמשכים. "מעריב" עמד עד מהרה על רגליו שלו, הסתפק בשם החדש, והפך לעיתון הנפוץ ביותר תחת שרביטו של קרליבך, ואילו "ידיעות אחרונות" הצליח להשתקם בסופו של דבר, אך חלפו שנים רבות עד שחזר למעמדו המקורי. 

גם "מעריב" נזקק לבעל הון, והיה זה עובד בן עמ"י, לימים ראש עיריית נתניה, שעמד מאחוריו וגם לא נמנע מלהשפיע על תוכן העיתון, למגינת ליבו של העורך הנמרץ. קרליבך לא היסס לבקר את בן־גוריון, והפך לבר־פלוגתא קבוע שלו מעל דפי העיתון. הוא יצא בתקיפות נגד הסכם השילומים ב־1951, כשם שיצא נגד הפקעת נכסי הנפקדים הפלשתינים. בן־גוריון התווכח איתו מעל בימת הכנסת. בנאום שלו, ב־1951, אמר בן־גוריון: "מה זה עיתון? מי שיש לו כסף עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב". על כך ענה לו קרליבך בעיתונו: "אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים, אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאוד".

ב־1954, כשעיתונו מבוסס ומצליח, נטל שוב את מטה הנדודים ונסע להודו לשלושה שבועות. לאחר שנפגש עם מנהיגי המדינה (שחיו בה אז 370 מיליון איש), והגיע גם למקומות נידחים, חזר ארצה, הסתגר במלון דן בתל אביב למשך שבועות ארוכים, עד שיצא מתחת ידו ספר נפלא, מעמיק ומרתק בשם "הודו - יומן דרכים". הספר הפך מייד לרב מכר. אני זוכר את אבי חוזר איתו מן העבודה, ואת עצמי מנסה להתגבר עליו, למרות שהיה בלי ניקוד משום מה. מאז היתה הודו עבורי מחוז קסום ומרתק.

קרליבך, רעייתו ובתו גרו ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. בקומה אחרת באותו בית גרה אמו, שנפטרה בפברואר 1956. בתום השבעה השתתף במסיבה בביתה של ידידה, ושם אחז אותו התקף לב. מותו היכה את ישראל בתדהמה. הוא היה מוכר יותר וחשוב יותר מאנשים רבים בצמרת הפוליטית. האיש מרשימת 37 הבוגדים, שהתריס נגד כל משטר ונגד כל שלטון, ואשר הסתלק בדמי ימיו, הקים דור של עיתונאים שלא שכח אותו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו