התפנית הגדולה של ערביי ישראל

רוב הציבור הערבי־ישראלי מחפש את הדרך לדו־קיום, להשתלבות • רוח חדשה זו נובעת מאכזבתם העמוקה מהעולם הערבי • על מדינת ישראל להושיט להם יד - למען עתידם ולמען עתידה הכלכלי, החברתי והביטחוני 

פרשת הרוצח נשאת מלחם, שמצא מקלט בערערה ובוודאי נעזר בסייענים מקומיים, מקוממת ומפחידה; אך אסור, כמובן, שגם פרשה חמורה זו תסיח את הדעת מהתפנית המתרחשת בקרב רוב הערבים בישראל. באחד מסקריו האחרונים של מכון המחקר האמריקני פיו (Pew), נבדקת השאלה כיצד מתייחסות אוכלוסיות מוסלמיות לדאעש. לבנון, המאוימת ישירות על ידי "המדינה האיסלאמית", יוצאת ראשונה בהתנגדותה לארגון רצח זה. מייד אחריה באה האוכלוסייה המוסלמית של ישראל, עם רוב מוחץ של 97 אחוזים המתנגדים לדאעש, ורק אחוז אחד תומך בו. 

ההשוואה המעניינת ביותר היא בין ישראל למוסלמים בעזה ובגדה; שם שיעור התמיכה הוא פי שישה מבישראל ומגיע ל־6 אחוזים, וההתנגדות יורדת ל־84 אחוזים. ההבדל בין המוסלמים בישראל ובשטחים דרמטי. נכון, יש לשער שיש הטיה טבעית של הנשאלים להביע דעתם נגד דאעש, אך יש להניח שהטיה זו שווה בכל המדגמים, ואין מדובר בסטיית תקן אלא בהפרש רב־משמעות. 

סקר זה, כמו גם סקרים רבים הנערכים בישראל, חייב להוליך למסקנה כי משהו גדול מתרחש בקרב רובו הגדול של הציבור הערבי בישראל, שאינו בא לידי ביטוי בנציגותם בכנסת. נכון, גם אחוז בודד זה, התומך בדאעש, שווה ל־15 אלף איש היכולים, אם יאפשרו להם, לזרוע הרס ושיתוק בישראל, כפי שאירע ברחוב דיזנגוף בתל אביב, אך אי אפשר לא להתרשם מהפער הניכר בין ערביי ישראל לערביי השטחים. המסר כאן כפול: גם שיש עתיד טוב יותר ליחסי יהודים 

וערבים בישראל, וגם שיש עתיד רע מאוד בארץ ישראל השלמה.

הרוח החדשה בקרב ערביי ישראל נובעת לדעתי מהאכזבה העמוקה מהעולם הערבי ומתהליך הססני ואיטי של השתלבות בכלכלה הישראלית. אכן יש חדש בזירה עצובה זו: לראשונה זה שנים רבות, משמיעים ראשי רשויות מקומיות ערביות דברים חד־משמעיים בזכות שיתוף פעולה עם יהודים, וקוראים לזנוח את נתיבי הסכסוך. כך כותב טלאל אל־גרנאווי - ראש עיריית רהט, הגדולה בעיירות הבדואים בנגב, ב"דה־מרקר" (01.09.2015):

"אני מציע: הבה נשנה את השיח בינינו. הבה נבסס אותו על הצלחות משותפות ולא על אסונות. במילים אחרות, בואו נעסוק בדו־קיום באמת, ולא בדו־איום... ברהט עצמה פועלים בימים אלה בהצלחה כמה וכמה פרויקטים שממחישים את היכולת שלנו להצליח ולבנות חברה מעורבת, יהודית וערבית, שלא רק חיה יחד אלא גם מתפרנסת יחד, עובדת יחד, יוזמת יחד".

בראיון שפורסם בעיצומה של המתיחות שליוותה את "אינתיפאדת הסכינים", ראש עיריית נצרת המוסלמי, עלי סלאם, הטיח טענות קשות בחברי הרשימה המשותפת: 

"האמת היא שאין שום דרך אחרת אלא לחיות יחד. אתם מכירים דרך אחרת? ... רק דו־קיום. בתוך ישראל - דו־קיום בין היהודים לערבים הישראלים, שחיים אחד עם השני, בשוויון. ובין ישראל והפלשתינים - שתי מדינות לשני עמים... אני כועס עליהם (חברי הכנסת הערבים; א"ר) נורא. הם לא באמת דואגים לציבור הערבי... הם מבעירים לנו את השטח ומשאירים אותנו להתמודד עם האש".

ובהמשך כתב סלאם:

"אני פלשתיני ישראלי. אנחנו פלשתינים במקור ואזרחים של מדינת ישראל... לי אין שום בעיה לחיות בשלום במדינה של רוב יהודי. ואני אומר לכם ש־99 אחוזים מהערבים הם כמוני. זאת המדינה שלי, ומעולם לא חשבתי דבר רע על ישראל... זה לא אומר שלא כואב לי על מה שמתרחש עם הפלשתינים... אסור לתת לקיצונים משני הצדדים להבעיר את המדינה".

 

דרכי האצה

החלטת הממשלה על הקצבת סכומים משמעותיים למגזר הערבי - אם תתבצע כרוחה וכלשונה - נותנת איתות חיובי לתפנית גדולה זו. יוזמות יהודיות־ערביות בתחום התעשייה והחינוך המשותף, נותנות רוח גבית מהשטח לרוח החדשה. 

כתב יעקב עמידרור ("ישראל היום", 08.01.16):

"התופעה האחרונה הראויה לציון היא התרומה המועטה מאוד של ערביי ישראל לגל הטרור. עד כה ביצעו שלושה ישראלים פעולות טרור. במשך יותר מארבעה חודשים, באוכלוסייה של כ־1.5 מיליון ערבים, נמצאו רק שניים שהשתמשו בסכין ואחד שהשתמש בכלי נשק חם - זאת באמת טיפה בים. צריך למנף את המצב ולהביא לכך שערביי ישראל ייהנו אף יותר ממה שמדינת חוק וסדר, דמוקרטיה אמיתית ומפותחת כמדינת ישראל, יודעת להציע לאזרחיה. הימנעותם מטרור היא עוד סימן להשתלבותם בחברה הישראלית, וצריך לברך ולהאיץ תהליך זה".

כיצד מאיצים? אני מונה כמה צעדים נדרשים:

1. ביקור רה"מ בנצרת (גם למעשים סמליים חשיבות).

2. ערים "מעורבות" חייבות ללמוד מהניסיון המוצלח ביפו ולעשות צעדים ראשונים בכיוון של לימוד דו־לשוני משותף.

3. על משרד החינוך מוטלת חובה להכין תוכנית ללימוד משותף זה. היום מדובר בערים "מעורבות"; בעתיד, עם גדילת הצפיפות במדינה, חלק גדול ממנה יהא "מעורב" ויש לבטל כליל את אזורי הרישום הנפרדים ליהודים ולערבים. 

4. המפגשים הפוריים ביותר לדו־קיום הם אלה המנוטרלים מדיון אידיאולוגי ופוליטי. אלה כוללים את הפעילויות המשותפות הבאות: לימוד בגני ילדים ובכיתות נמוכות; פעילות אמנותית; יזמות עסקית בעידוד ממשלתי. לעומת זאת, מפגשים של נוער בתיכון מניבים, לעיתים, חילוקי דעות קשים.

5. קיים ביקוש ערבי גובר לשירות לאומי בהתנדבות. חשוב ששירות זה יתבצע במשותף עם יהודים.

6. הגדלת שטחי השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות היא גם תיקון עוול וגם כלי להתפתחותן.

7. על הוות"ת לתמוך במכללות ערביות־ישראליות, תוך שימת דגש על מקצועות מבוקשים. אין שום סיבה שאלפי ערבים ירכשו השכלה גבוהה באוניברסיטאות בירדן. 

לחשדנים לגבי צעדים אלה ייאמר: יש אינטרס בדו־קיום זה. בלי העלאת רמת ההוראה בבתי ספר ערביים, לא תצא ישראל ממעמדה הגרוע במבחנים בינלאומיים. בלי גידול בתעסוקת ערבים, לא נוכל להגדיל את התל"ג לנפש; בלי מדיניות של דו־קיום, אנו עלולים להיקלע למדיניות של דו־מוות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו