פרטי כתב האישום בפרשת הרצח בדומא הם כתם גדול של בושה ואות קלון מוסרי, מבחינה אנושית, יהודית, ציונית, ישראלית ודתית. עצם המחשבה שיהודי, ובוודאי כזה המתיימר לדבר בשם תורת ישראל וערכיה, מסוגל לשרוף שלושה חפים מכל פשע, ובהם תינוק בן שנה, מעוררת חלחלה.
לא לחינם הדגיש הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה": "שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה".
כל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שתוכח אשמתו. ימים יגידו אם ההודאות הוצאו מהנאשמים בכוח ובעינויים. אך עצם המחשבה על האפשרות שיהודים עשו את המעשה הנפשע מעוררת פלצות ובושה. מעבר לכל דיון משפטי, צריכה החברה הישראלית כולה לשאול את עצמה, בלשון הנביא, "מי ילד לי את אלה, ואני שכולה וגלמודה, ואלה מי גידל?"
לא די בתשובה הפשטנית שמפנה את כל החיצים לחינוך הציוני־דתי או לכך שמדובר ב"פליטים" שנפלטו מן המערכת. אכן, בקרב חוגים מסוימים בחברה הדתית־לאומית חי ובועט החלום להקים מחדש, "כבר מחר בבוקר", את "מלכות ישראל". יש רבנים ומורי הלכה המשתעשעים ברעיונות מעין אלה מעת לעת בחברת תלמידיהם. גם חזון "הכרתת עבודה זרה מארצנו" נשמע לעיתים במחוזותינו.
רובם המכריע של חכמי ההלכה ומורי הדור יודעים להבחין בין תקווה כמוסה (מעוותת ככל שתהא מבחינה מוסרית וערכית) לבין מעשה. ואין צריך לומר שהם סולדים מכל אבק רצח. עם זאת, לנוכח "מבחן התוצאה", מתקבל הרושם שקולות המחאה שנשמעו, אם בכלל, לנוכח אמירות שנתנו לגיטימציה - גם בלא יודעין ובלא כוונה - למעשי הטרור המטורפים, היו רפים מדי.
כמה חסר לנו היום קולם הצלול והברור, קול תורני, מוסרי וערכי של מורי דרך דוגמת הרבנים עמיטל וליכטנשטיין, ראשי ישיבת הר עציון, שהזהירו חזור ושנֹה מפני העיוות המוסרי שנותן היתר לפגיעה ב"גוי" ומפני היסחפות במדרון התלול של מעשי נקם?
היחס ההלכתי, הערכי וההגותי ל"אחר" אינו נוצר "יש מאין". הוא פריו של תהליך מתמשך, ומתפרס על פני חזיתות שונות: ערכיות, מוסריות, חינוכיות, תורניות והגותיות. אין אדם שנולד כ"פליט" של מערכת החינוך, הביתית והמוסדית, או הופך להיות באחת "גבעוני" שוכן מערות ושופך דמים. מדובר בתהליך שמבשיל לאיטו, לאורך ימים ושנים.
בימים קדמונים, כאשר נמצא חלל בשדה ולא נודע מי היכהו, היו יוצאים זקני העיר הקרובה למקום הרצח ומכריזים בקול: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".
המדרש שואל: "וכי תעלה על דעתך שזקני בית דין - שופכי דמים הם?" ותשובתו: אין כל שמץ של זיקה ישירה בינם לבין הרצח הנפשע, אבל למרות זאת יש להם אחריות. הכישלון החינוכי במתן מענה הולם לשופך הדמים - לעיתים שנים רבות לפני עשיית המעשה הנפשע - ואי־שימת הלב הראויה לתיקון דרכיו, עשויים להביא לתוצאה הנוראה של רצח ושפיכות דמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו