מותו של יוסי שריד היה לי קשה מאוד. 42 שנה פעלנו כתף אל כתף, עבדנו שנים ארוכות באותן כנסות, ושנים אחדות באותן ממשלות. ברוב הנושאים מצאנו עצמנו בעמדה דומה, גם כאשר היינו במפלגות שונות. היו כמובן מחלוקות טקטיות - אם לקיים אירוע מסוים, אם לפרסם מודעה כזו או אחרת, אבל ללא מחלוקות כאלו היו החיים משמימים ממש. בחצי תריסר מהמקרים מדובר היה במחלוקות קשות הרבה יותר.
המחלוקת הראשונה התרחשה בספטמבר 1984, ונסבה סביב כוונתו של יוסי לפרוש ממפלגת העבודה ולהצטרף למפלגת רצ בראשות שולמית אלוני, מפלגה שקיבלה בבחירות של אותה שנה שלושה מנדטים. החלטתו התקבלה לאחר שהתברר ששמעון פרס לא יוכל להרכיב ממשלה, אלא ברוטציה עם יצחק שמיר, במסגרת ממשלת אחדות לאומית גדולה שתישען על 98 חברי כנסת.

העניין העקרוני היה מעל לסיכוי המדיני. יוסי ביילין ויוסי שריד במושב הפתיחה של הכנסת ה־15, 1999 // צילום: לע"מ
שנינו, יוסי ואני, לא הצבענו בעד הקמת ממשלת האחדות בתום הדיון שהתקיים בנושא זה במרכז מפלגת העבודה, והעדפנו ללכת לבחירות נוספות לכנסת, אך הרוב תמך בממשלה החדשה. יוסי אמר לי שזה יגרום לו לעבור לרצ. אמרתי לו שחיכינו שבע שנים עד שנבחר שוב ראש ממשלה מטעם המערך, שיש כאן הזדמנות לצאת מלבנון, וכי יעשה טעות אם יחליש את מחנה המרכז־שמאל בממשלה; מה גם שלא התכוון להחזיר למערך את המנדט. יוסי אמר שהוא מבין את טענתי, אך לא יוכל להצביע בעד הממשלה החדשה, וכיוון שכך לא יוכל להישאר. על המנדט לא הסכים לוותר.
פרס ליגאל עמיר
עזיבתו גרמה לקרע בינינו, שנמשך עד להקמת ממשלת רבין. ב־1995 התקיימה בינינו מחלוקת קשה נוספת בנושא תמיכת המפד"ל בממשלה לאחר רצח רבין. חשבתי כי במקום להקים שוב ממשלת מיעוט שזכתה בתמיכתן של המפלגות הערביות, נכון יהיה לנסות להרחיב את הממשלה. קיימתי כמה שיחות עם מי שהנהיג אז את המפד"ל, זבולון המר, ושנינו הבענו חשש מהתגברות המתח בין דתיים לחילונים בישראל.
הדתיים הלאומיים חששו מכך שיזהו אותם עם הרוצח יגאל עמיר, ודיווחו על הערות בוטות של חילונים כלפי צעירים חובשי כיפה. המר הציע כי במהלך השנה שנותרה עד לבחירות בנובמבר 1996, תהיה המפד"ל חלק מן הקואליציה, כדי לשנות את האווירה ברחוב, ותאפשר לנו להמשיך את המו"מ עם הפלשתינים ועם הסורים, ולהביאו לידי גמר, כך שהבחירות הבאות יהיו בגדר משאל עם על הסכמי השלום, אם נצליח להשיג אותם.
אני חשבתי כי מדובר במהלך הוגן, בעל חשיבות חברתית ומדינית, והצעתי את הרעיון לפרס, שמילא את מקומו של רבין כראש ממשלה. פרס נטה לקבל את הרעיון, אך היתנה זאת בהסכמת השותפה הקואליציונית הנאמנה - מרצ. יוסי שריד לא היה מוכן לשמוע על כך. הוא אמר כי מעשה שכזה הוא בבחינת הענקת פרס למחנה שממנו יצא יגאל עמיר, וכי הדבר יתפרש כנכונות מחנה השלום לסלוח למסיתים הגדולים נגדו. הוויכוח הגיע גם לתקשורת, ושריד אמר כדרכו דברים קשים על הרעיון ועל המציע. פרס אמר לי כי אף שהיה שמח להקים קואליציה כזו, לא ייתכן שהתוצאה הפוליטית של רצח רבין תהיה פרישת מרצ מן הממשלה והצטרפות המפד"ל במקומה. הרעיון נגנז.
ב־1999 נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה, אך לא היה רוב למחנה המרכז־שמאל, והממשלה כללה את מרצ, המפד"ל, ש"ס, יהדות התורה וישראל בעלייה. על שריד הטילו להשלים עם מינויו של סגן שר מטעם ש"ס, משולם נהרי, ויוסי הבטיח להתייחס אליו כאל "עציץ בחדר". עד מהרה נתגלעו ביניהם קשיים רבים, בין השאר על תקציבים למערכת החינוך החרדית־ספרדית, והקשיים הוליכו למשבר. בשלב מסוים החליט שריד כי לא יוכל להישאר בממשלה. משמעות הדבר היתה כי גם חבריו לסיעת מרצ יעזבו, וכי התמיכה בממשלת ברק תפחת בעשרה.
ברק ביקש ממני להיכנס בעובי הקורה. שמעתי את הצדדים, הבנתי שלא היה מדובר במחלוקת בלתי ניתנת לפשרה, אם כי ברור היה לי ששריד צודק לגופו של עניין. אמרתי לו את המובן מאליו: לא כל יום נמצא המחנה שלנו בשלטון, ברק מעוניין בהגעה לשלום הן עם הסורים והן עם הפלשתינים, וזו תהיה טעות קשה להעמיד אותו במצב בלתי אפשרי על רקע נושא משני בחשיבותו. יוסי לא היה זקוק להסבר, ברור היה לו במה מדובר, אך הוא החליט לפרוש.
לא עזרו ניסיונותיהם של מי שהיה אז שר החקלאות, חיים אורון, ומי שהיה אז שר המסחר והתעשייה, רן כהן, להניא אותו מללכת רחוק מדי. שרי מרצ הודיעו לנו כי בערבו של יום יתייצבו בביתו של ברק בכוכב יאיר, ויגישו לו, באופן רשמי, את התפטרותם. ניסיתי במהלך היום לשכנע את יוסי לשנות את רוע הגזירה, אבל יוסי היה נחרץ. העניין העקרוני היה מעל לסיכוי המדיני. ברק ביקש שאגיע לפגישה. שלושת השרים מסרו את מכתביהם, אמרו שהם מצטערים מאוד וכי אין להם ברירה אלא לעשות את המעשה רק לאחר 11 חודשים בתפקידיהם. כולנו התרגשנו והיו אפילו דמעות, אבל המעשה נעשה. יוסי אמר כי מרצ רואה עצמה בקואליציה, וכי חבריה לא ייתנו לנו ליפול, אך ברור שמרגע שהשרים התפטרו לא יכלה הסיעה לתמוך בממשלה בהצבעות אי אמון, ולא היתה לאמירה זאת משמעות.
• • •
עזיבת מרצ גרמה לזעזוע גדול בקואליציה. במשך החודשים הבאים, על רקע ההתארגנות לקראת ועידת קמפ דיוויד, עזבו גם המפלגות האחרות. לברק לא היה רוב, והוא נאלץ להודיע על בחירות מיוחדות לראשות הממשלה. בבחירות שנערכו ב־2001 ניצח אריאל שרון, שהצליח להקים ממשלת אחדות לאומית, והתקציב שש"ס דרשה הופנה אליה ללא רעש וללא צלצולים לגבי מי צדק בינינו. אני סבור שצדקתי, ליוסי לא היה ספק שהצדק היה ונותר עימו. היו אלה ויכוחים בתוך המחנה, והם לא היו קלים יותר מהוויכוחים בין המחנות, אבל אני כבר מתגעגע לבר הפלוגתא, משום שכל ויכוח איתו היה ענייני ורציני, ועסק בלב העניין. תמיד ידעתי שאין מדובר במניפולציות פוליטיות, או באינטרסים שלא ממין העניין. ידעתי אז כפי שאני יודע היום, לאחר מותו הפתאומי, כי שוב לא יהיה לי שותף שכזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו