תנועת חמאס סחפה את העם הפלשתיני, בתקווה לעתיד טוב יותר, אולם בחלוף השנים, ובייחוד מאז תפיסת השלטון בעזה, התקווה הזו נגוזה. עיקר משאבי חמאס מופנים למימון טרור. מדינות אירופה, אשר מספקות תמיכה הומניטרית לעם הפלשתיני, תומכות למעשה גם בתחומים הצבאיים. גם הכללתו של חמאס ברשימת ארגוני הטרור של אירופה אינה עקבית, ומדיניות כושלת של ממשלות רבות באירופה בטיפול בפעילי טרור מעצימה את הבעיה.
יתרה מזאת, ארגונים למען השיבה הפלשתינית הממוקמים באירופה, תורמים לשיח המתלהם בנושא הסכסוך הישראלי־פלשתיני. מטרתם המוצהרת - פעילות למען השיבה הפלשתינית - היא בעייתית כשלעצמה. ראשית, שיעור גדול של פלשתינים אינם מעוניינים במימוש זכות השיבה. שנית, נשאלת שאלת ההגדרה, מי הוא פליט פלשתיני? האם פרופסור פלשתיני שמלמד באוניברסיטה מרכזית באירופה וביסס את מעמדו שם, עונה על ההגדרה של פליט? שלישית, צריך להתייחס לבעיה האמיתית של העם אשר יושב ברצועת עזה, כגון בעיית ארגוני הטרור הקיצוניים הפועלים בקרב האוכלוסייה ולא מאפשרים אורח חיים תקין.
המדיניות האירופית משעתקת את המצב הקיים, והמוסדות האקדמיים באירופה נותנים במה לגורמים קיצוניים. ב־2014 נחשף הצילום המזעזע של ג'ון הג'יהאדיסט, "עורף הראשים של דאעש", כשבידו סכין ולצידו ג'יימס פולי, העיתונאי האמריקני, הממתין למותו. ג'ון גדל ולמד בלונדון, באוניברסיטת ווסטמינסטר, מוסד אקדמי מרכזי וידוע. ומובן שזו רק דוגמה אחת. בעשור האחרון מהווים המוסדות האקדמיים בבריטניה קן שרצים לפעילי האיסלאם הקיצוני.
ב־2003 יצאו שני מפגעים בריטים מלונדון לבצע פיגוע בבר מייקס פלייס בתל אביב. היה מדובר באזרחים בריטים ממוצא פקיסטני שגויסו בידי חמאס. כמה שבועות לאחר הפיגוע ביימתי סרט הכולל ראיונות עם האנשים הקרובים למחבל המתאבד, ובהם קצין לשעבר נגד טרור בסקוטלנד יארד, שאמר: "התומך הגדול ביותר בבריטניה, במונחים כספיים, הוא הממשלה. למעשה, היא נותנת הטבות נדיבות לאנשים, שמאפשרות להם להפוך לטרוריסטים במשרה מלאה. עד שלא יהיה פיגוע על אדמתנו, הממשלה לא תעשה דבר". שנה אחר כך היכה פיגוע קטלני בספרד. חלק מהטרוריסטים שהיו מעורבים היו אזרחים בריטים, שהיו קשורים לארגון אל־קאעידה בבריטניה. בשנת 2005 פיגועי טרור היכו במרכז לונדון. גם במקרה הזה היו הטרוריסטים מוסלמים אזרחי בריטניה.
כמי שחיה הרבה שנים בבריטניה, אני חייבת להודות, שלראות ולשמוע את הדברים הללו זו בהחלט תחושה קשה. האזרחים הבריטים, אשר שומעים את סיפור הסכסוך, שופטים אותו בעיקר בחומרה כלפי ישראל והעם היהודי. ישראל נתפסת כצד החזק, אשר שולט שלטון של דיכוי בעם אחר. בכנסים אקדמיים ואחרים, שהשתתפתי בהם, מדברים הפלשתינים על ההיסטוריה. השיח כלפינו לוחמני. אילו היה אפשר לנצל את הבמות האלה ולקרוא לשיח מעשי של דיאלוג בין שני העמים, או אז מדינות אירופה היו יכולות לזקוף לזכותן הישג פוליטי משמעותי.
הכותבת היא מומחית לתקשורת ולפוליטיקה במזה"ת, מכון טרומן, האונ' העברית בירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו