כל עוד אני ושכמותי מגיעים עם בני משפחותינו לאיצטדיון בסכנין לצפות דרך קבע בתחרויות כדורגל, נותר מין חוט מחבר שלא נקרע גם בימים קשים. מדי פעם הוא נחרך ורפה, אבל אינו מתנתק. זאת לטובת כל המגזרים בחברה הישראלית. כך בחנות הרהיטים באום אל־פחם ובשוק החמוצים בטייבה, שלא לדבר על לב תל אביב ובאר שבע. אך לא מדובר בחוט חברתי יצוק ממתכת, מפלדה אלא מפשתן, והחשש לקריעתו מעמיק.
ההחלטה לערוך מחר שביתה כללית במגזר הערבי אינה חורגת מן הזכות הטבעית להפגין בשער־בת־רבים. היא אינה קורעת חוט זה. אבל ראשי הקהל - לא מסיתים כד"ר ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי - חייבים לתת דעתם לכללי המשחק ולתגובה המתבקשת מאת השלטונות.
כמה אקסיומות חייבות להדריך אותם: מצד אחד, אפשר להבין ללב ערביי ישראל התובעים להקים לאחיהם במזרח ארץ ישראל המערבית את פלשתין, אף שהם עצמם נוטים ליהנות מהחיים במדינה היהודית שאותה הם אוהבים להשמיץ; ומצד אחר, עליהם גם להבין כי כוחות הביטחון אינם יכולים להיות סלחנים כלפי מיידי אבנים ושולפי סכינים, שלא לדבר על הפותחים באש ורוצחים, או החוזרים אל פיגועי ההתאבדות.
שוטרים, ובהם אפילו בגיוס מילואים, וחיילים הנשלחים להתמודד עם מחבלים יירו בכל אדם המאיים על חיי האזרחים. הם אינם פסיכולוגים. הם אינם צריכים ברגע של סערת נפש לערוך מחקר פסיכולוגי קר־רוח ושלו אם המחבל מתכוון או לא לפגוע באזרח חף מפשע. כל עוד סכין בידו או קלע־דוד (רוגטקה) הוא בוחר להתייצב על קו הסכנה לחייו. לא אחרי שהניח את הסכין והרים את ידיו, אבל עד אז. חד וחלק.
ערביי ישראל ייטיבו לעשות אם יסבירו לעשבים השוטים בציבורם, כמו גם לאחיהם בשכם ובירושלים המזרחית, כי מי שמחזיק בסכין החדה חייב להיות מודע לכך שהוא שאהיד בעל כורחו. סיכוייו להינצל ממוות ולסיים רק בכלא הישראלי אינם גבוהים. כל עוד אדם נופף בסכין כלפי אזרח תמים, לא יוכל השוטר להתחייב כי הירי לא יסתיים במוות.
זה אינו סותר את ההבנה של ממשלות ישראל לדורותיהן כי אמנם השקיעו הרבה במגזר הערבי, אך לא בשיעורים הראויים, ויש מקום לתיקונים ולצמצום פערים משמעותי. זו הזנחה מטעם הממשלות שהפכה לצרה צרורה. על כל זה ניתן לדון למחרת ההפגנה. בשוב החיים לרמה התקינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו