בשבוע שעבר רעמו תותחי צה"ל ברמת הגולן בתגובה לירי רקטות לעבר ישראל. לאחר מכן חוסלה - על פי הודעת צה"ל - החוליה שביצעה את הפיגוע ימים ספורים קודם לכן. בארץ יש מחלוקת בעניין התגובה הישראלית הראויה. יש הטוענים שישראל חייבת להגיב באופן נחרץ יותר ולא להסתפק בירי תחום באזור האירוע או בפגיעה נקודתית בלבד במבצעים. מעבר לכך, בהיבט רחב יותר, יש הטוענים כי ישראל כה עסוקה באיום האיראני, גם אם הוא חמור כשלעצמו, עד שהיא מתעלמת מהכוח הג'יהאדיסטי הסוני העולה ברחבי סוריה בדמות תנועות מורדים קיצוניות, דוגמת המדינה האיסלאמית (דאעש) או כאלה הקרובות לאל־קאעידה. לכן, הם טוענים, כשיתממש האיום הזה, לא תהיה ישראל מוכנה כראוי לקראתו.
קודם כל ראוי להבהיר במה מדובר. כיום ברמת הגולן פועלים כוחות מורדים, קיצוניים פחות או יותר, רק בחלק הדרומי. כרגע אין מורדים אלה פועלים נגד ישראל, אלא מתמקדים בהפלת אסד ומשטרו. איש מהם אינו אוהד גדול של ישראל - נהפוך הוא, ככל הנראה - אבל יש להם מטרה וכל עוד זו לא תושג, הם לא יתפנו לאויבים אחרים. לעומת זאת, במרכז הרמה ובצפונה פועלים כוחות התומכים בממשל העלאווי ומשרתים אותו. הם נמצאים בקשר ישיר עם איראן או עם חיזבאללה, שהוא בבחינת זרועו הארוכה של הממשל האיראני באזור. הנשק, הכסף, ההכוונה ולעיתים גם הפיקוד בשטח הם איראניים, לעיתים בשיתוף פעולה עם חיזבאללה ולעיתים בלעדיו. אמנם יש אמריקנים הטוענים שקיבלו הבטחות כי בעקבות הסכם הגרעין ייבלמו חלק מפעולות הטרור והאיבה של האיראנים - אך האיראנים הבכירים בלבנון ובסוריה עוד לא שמעו על כך, והם דווקא מרחיבים את פעולותיהם. הג'יהאד האיסלאמי, ששמו הוזכר באירוע, הוא ארגון שהוקם, ממומן ופועל בהכוונה איראנית ישירה. במידה מסוימת הוא כפוף לגחמות איראניות אף יותר מחיזבאללה, השומר על מראית עין של "עצמאות לבנונית".
חרב פיפיות של ההסכם
בפני ישראל שתי שאלות שונות. האחת נוגעת לכלל המדיניות הישראלית ביחס למלחמה בסוריה: מלחמה של עלאווים ושיעים בסונים, של ארגונים ג'יהאדיסטיים דוגמת ג'בהת אל־נוסרה ודאעש בצבא השלטון, המגובה באיראן וברוסיה ופועל לצד חיזבאללה ומיליציות שיעיות זרות. האם על ישראל לנקוט עמדה ולפעול נגד אחד הצדדים או לטובת מי מהם? האם עדיף המשטר המוכר על כל בעיותיו, או שעדיפים הארגונים הסופר־קיצוניים, שעד כה נמנעו מלפעול נגד ישראל, אך ברור שיומה של מדינת היהודים יגיע אל לב סדר היום שלהם?
השאלה השנייה שונה במהותה, אך יכולה להשפיע גם על התשובה הראשונה: כיצד על ישראל להגיב כאשר מתבצעת פעולה נגדה ברמת הגולן? האם להסתפק רק במינימום הנדרש ובמיקוד תשובתה בגיזרה שבה היה האירוע? או שעליה להרחיב את תגובתה, כדי להרתיע את מי שעומד מאחורי הפיגוע?
עקרונית, נראה שישראל צריכה להיזהר מאוד מלהפוך חלק מהסכסוך הבלתי נגמר בסוריה, כי מבחינתה אין צד אחד עדיף על יריבו. מול הקיצוניות הבלתי נתפסת והאכזריות הלא אנושית של דאעש, עומדת היכולת של חיזבאללה להפעיל 100 אלף טילים תחת שרביטה של איראן, בעיתוי שבו זה יהיה האינטרס שלה. ככל שאסד נחלש, הוא אמנם הופך תלוי יותר באיראן ובחיזבאללה, אך גם קטנה יכולתו לסייע להם, ואולי חשוב יותר - הוא שואב את חיזבאללה לפעילות בסוריה, על חשבון יכולות הארגון בחזית מול ישראל. מדוע על ישראל להתערב לטובת מי מהצדדים? האם לא עדיף שיקיזו את דמם ביניהם? מדוע על ישראל לסכן מי מחייליה לטובת מי שיהיה אויבה מחר או מחרתיים? ההיגיון הזה לא מובן לי. ככלל, נראה שלישראל קשה יהיה יותר להתמודד עם אויב שמאחוריו עומדת מדינה המסייעת לו להתעצם, מאשר עם ארגון שהוא אולי אכזרי יותר, אך אין מדינה המחויבת לסייע לו לבנות את יכולותיו. בהתחשב בכלל זה, אין לישראל אינטרס להקל על חיזבאללה ועל אסד בעל בריתם, אף שהאלטרנטיבה היא ארגון איום דוגמת דאעש. אך בה בעת, נראה שישראל לא תרוויח דבר אם תאיץ את נפילתו של אסד ותעזור בפתיחת הדלת להשתלטות ארגונים סוניים קיצוניים על שארית סוריה. לכן נראית אי־ההתערבות של ישראל כמדיניות מושכלת.
לעומת זאת, יש שני סוגי אירועים שבהם על ישראל לפעול ללא התחשבות בשאלה את מי מהצדדים בסוריה היא משרתת בפעולתה. המקרה הראשון הוא כאשר איראן או סוריה מעבירות לחיזבאללה נשק שובר שוויון, כזה שייתן לו יכולת שעלולה להפריע לישראל בכל עימות עתידי. במקרה כזה על ישראל למנוע את העברת הנשק בכוח, במבצע מדויק ככל האפשר, אך ללא התחשבות בעומק המבצע ובקרבתו לנכסים של אלה המסייעים לשלטון - יהיו אלה אנשי אסד, איראנים ואפילו רוסים.
האירוע השני הוא כאשר מתבצעת פעולה ישירה נגד ישראל, מרמת הגולן או ממרחב אחר. לאחר אירוע שכזה על ישראל להשתדל לאתר את המפגעים, ואם אפשר אף את שולחיהם הישירים - ולפגוע בהם. כשאין אפשרות כזו (וזה המצב בדרך כלל), יש לפגוע במטרות שיבהירו לשולחי הטרור כי אין הם חסינים. הרמזים שמשדרת התגובה צריכים להיות עבים מספיק כדי להבהיר את עמדת ישראל, אך בלי לחייב את הצד השני להגיב בחומרה. במצב הנוכחי אין לישראל אינטרס להתחיל תהליך של "הלך כיסא - בא שולחן", שיודעים היכן הוא מתחיל אך לא היכן הוא נגמר. מציאת האיזון העדין בתגובה חריפה דייה כדי לאותת רצינות, אך לא כזו שתדרדר את המצב, היא האתגר הקשה במצבים מעין אלה.
ובאשר לעתיד: עוד לא נראו לכך סימנים בשטח, אך אין להתפלא אם להסכם בין ארה"ב לאיראן תהיה השפעה שלילית בסוריה. מצד אחד, קיים חשש כי הליכתה של ארה"ב עם איראן יכולה להביא להתייצבות סונים רבים יותר לצד ארגון דאעש הקיצוני. מצד אחר, סביר כי האיראנים (ואולי לא רק הם) יחושו חזקים יותר בעקבות ההסכם, ושהביטוי לכך יהיה מעורבות עמוקה יותר בסוריה לטובת אסד, מאמצים משמעותיים יותר לחזק את חיזבאללה בנשק חדיש וקידום פיגועים ברמת הגולן. צריך להיות מוכנים להתמודד עם ההשפעה השלילית של ההסכם במקום לא צפוי כסוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו