הרמזור בצומת קיבוץ גלויות, פינת רחוב שלבים, עצר אותי באדום. אוהדי מכבי ת"א חצו מצפון לדרום בדרך לבית המרחץ ע"ש בלומפילד.
"איזה אושר!", צרח אחד מהם מטר ממני. אין לי מושג לאיזה אושר הוא התכוון, אבל אני בטוח שבדרך הביתה הוא כבר נשמע אחרת. האושר של לפני הוא כמעט תמיד לא האושר של אחרי.
קרלוס גארסיה וטל בן חיים נראים כמו שניים שהייתי מלהק למשחקי הכס או לסרט של ג'ייסון סטת'הם. איזה בריאים, כמה חסונים, חומה ומגדל זה טום וג'רי ליד שני אלה. כגודל ההרתעה כך אורך ההתנעה. כמה איטיות, כמה ניסיונות לכפות על הרגליים, שכבר מגיבות לאט בעזרת הראש שעדיין זוכר כמה טריקים.
אבי ריקן, שנכנס במחצית השנייה, הוכיח שהוא למד ליפול נהדר באירופה. ההצגות האלה הן הבשורה שהבאת עבור חופן דולרים?
מכבי כנראה לא תעבור את הצ'כים והיא צפויה למתג את עצמה כקבוצת בתים לגיטימית בליגה האירופית. אסור לזלזל בזה, בטח כשיושבים בביצת הלחות ביפו מאחורי המוסכים ומפנטזים על שמות חמים שיחממו כאן את החורף. מצד שני זו לא המטרה וכישלון סדרתי ביעדים זה משהו שבמכבי של פעם לא היו עוברים עליו לסדר היום.
קצת ריחמתי על ערן זהבי. הקפטן הוא ה־פנים של מכבי מאז שחצה את הכביש. הוא המותג. אתמול הוא מצא את המסגרת רק באמצע המחצית השנייה ובעיקר סבל מתסכול גדול. הבישול ליצחקי שיחרר אצלו המון לחץ, אבל המשקל שיישב לו העונה על הכתפיים לא יתנדף מהר.
בדומה לפלזן, גם במכבי שמרו פחות או יותר על הסגל מהעונה שעברה. זה בא לידי ביטוי בעשר הדקות האחרונות ובטח יתפוצץ במוצ"ש בדרבי. גיבורים על קטנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו