השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת פנחס. אם נתבונן בלוח השנה העברי נראה כי נכנסנו לתקופת "ימי בין המצרים"; אלו שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז, יום הבקעת חומות ירושלים, לתשעה באב, יום ציון חורבן המקדש. מבחינה פורמלית, לא אמור להיות קשר בין נושא הפרשה לבין מועד קריאתה בלוח השנה, אך בכל אופן מדובר בתופעה מעניינת.
בין שלל הנושאים המוזכרים בפרשה דנה התורה בהרחבה בצורת החלוקה של הארץ לשבטים השונים: מה יהיו מדדי החלוקה, על פי גורל ועל פי גודל השבט וכדומה.
או אז, מופיעות חמש בנות של אדם בשם צלפחד שנפטר זמן מה קודם לכן, "ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן". הן עותרות לסמכות הגבוהה ביותר האפשרית ובפיהן טענה: "אבינו מת במדבר... למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". כלומר, בנות צלפחד מבקשות לקבל חלק ונחלה בארץ ולא לפגוע בשם אביהן ולהדירו מנחלה בארץ ישראל.
על פי דיני הירושה שהיו מקובלים עד למתן התשובה החדשה, היו צריכים הדודים - אחי צלפחד - לרשת את חלקו, ובנותיו היו נשארות ללא נחלה כלל, וכך שם אביהן היה נמחק מעולם הנחלות. משה לא יודע מהי ההלכה במקרה הזה והוא מפנה את השאלה לאלוקים, שעונה לו כי אכן הבנות צודקות ויש להעניק להן את הנחלה המשפחתית. חכמינו מלאי התפעלות: "יפה תבעו, אשרי אדם שהאלוקים מודה לדבריו". אכן מרשים, חמש בנות פונות למשה, ובזכות בקשתן התורה מגלה לנו את ההלכה המיוחדת הזו.
אבל יש לשאול מדוע לא הינחה אלוקים את משה לעשות כן בטרם תפנינה הבנות אליו בתלונה. הרי לא מדובר באדם שיש מגבלות לשכלו וליכולתו לחשוב על האפשרויות שיתעוררו בעתיד. אלוקים בוודאי ידע שיש להתייחס למקרים שבהם אין בנים במשפחה אלא בנות בלבד.
אם כן, מדוע הלכה פשוטה כזו היתה צריכה לחכות עד שתבואנה הבנות ותעוררנה את הסוגיה ותקבלנה תשובה אלוקית? האם לא היה אפשר ללמד את משה את הכללים הללו מראש? ייתכן שהתשובה קשורה למהות הזיקה של העם היהודי לארץ ישראל. יש בוודאי הרבה חוקים ומצוות שמהותם היא השמירה עליהם בלי קשר למידת ההזדהות איתם. למשל, האיסור לרצוח או לגנוב. יכול אדם לאהוב את הרעיון הזה או לסלוד ממנו, זה לא מעלה ולא מוריד. ההקפדה על החוק במקרה הזה היא קריטית לקיום החברה האנושית. לכן איסורים אלו הם מוחלטים ולא מעניין את המחוקק כמה בני אדם אוהבים את הרעיון או לא.
אבל יש מצוות או רעיונות שהפורמליסטיקה היא מהם והלאה. למשל, כיבוד אב ואם. חכמינו אומרים כי ילד שייתן להוריו אוכל וכסף אך רחוק מלכבדם, ואילו ילד אחר שיעביד את אביו בפרך בטחינת החיטים בריחיים והוא ייחשב כמי שמכבדו מאוד - הכל תלוי במה שמתרחש בלב הילד, באופן שבו הוא מדבר עם האב והאם וכדומה ולא רק בהיבט הפורמלי של האוכל שהוא נותן להם.
ארץ ישראל שייכת לקבוצה השנייה של המצוות. הפסוק אומר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו", ועל כך אמר גדול משוררי ספרד, רבי יהודה הלוי, שגאולת ישראל תלויה לא מעט בכך שייכספו אליה (אל הארץ) "תכלית הכוסף". חיינו בארץ תלויים לא מעט ברצוננו להתחבר אליה. חטאם של המרגלים היה בכך שמאסו בארץ חמדה, והתיקון לכשל הזה הוא באהבה יתרה לארץ הזו.
ההנהגה האלוקית בפרשה תתגלה דווקא ביוזמת הבנות ולא בהנחיה מלמעלה, כרוצה לומר, רצונכם בנחלה הוא המפתח להצלחתכם לזכות בה. דווקא בימים אלה, שבהם המסורת היהודית מתמקדת בחורבן העם והמקדש, מתאים לנו לקרוא את הפרשה שמלמדת אותנו כיצד אנו אמורים לנהוג - מתוך חיבה, דבקות, אהבה וגעגוע. בעבר היה צורך במסירות נפש רבה כדי לחוש במעלתה של ארצנו. היום די להביט במתחולל סביבנו כדי להבין כי טובה הארץ מאוד, וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להביע במעשים את אהבתנו זו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו