סיפור מתווה הגז, שכבר החל להיות מכונה בכמה מקומות "פרשת הגז", הוא קודם כל סיפורה של הפוליטיקה החברתית כפי שהיא מתגלה במלוא צביעותה.
בעוד מרבית הציבור בישראל יכול לסכם את ידיעותיו בתחום הגז בשאלה כמה עולה להחליף בלון של גז בישול בחצר ביתו, מתרחקים הפוליטיקאים מהעיסוק בנושא בזה אחר זה רק כדי שחלילה לא יתפסו אותם נלחמים זה לצד זה עם דמויות בלתי פופולריות כמו יצחק תשובה וברוני הגז.
האמת היא כי לא רק שאף אחד לא מכיר עדיין את מתווה הגז, שאותו מעוניין להעביר ראש הממשלה, אלא שגם לאחר שזה יפורסם במלואו לציבור - מתי מעט הם אלה שיוכלו לקרוא אותו ולהבין במה באמת מדובר. מתנגדי המתווה טוענים שהמדינה צריכה להתעקש להוריד עוד יותר את בעלי תחנות הקידוח על הברכיים ולאלץ אותם למכור את הגז במחיר אפס, ואילו נתניהו סבור כי גישתם תביא לכך שהקידוח ייעשה לא כדאי ובפועל להישארותו של הגז במעמקי הים לנצח. השאלה היא למי יש באמת הכלים והנתונים להכריע מי צודק? התשובה היא שכנראה לאף אחד. בפועל, העסק יוכרע כנראה על פי הנטייה הפוליטית. הימין יעדיף להאמין לנתניהו. השמאל - לצד האחר.
הניסיון להדביק את נתניהו ואת שטייניץ לטייקונים כמו תשובה אינו אמין במיוחד. שניהם נכנסו בהם חזיתית ביישום המלצות ששינסקי. ואולי פשוט המתווה הזה, המבטיח שהמדינה ותושביה ייהנו מרווחי הגז במקום שיישאר במעמקי האדמה - אולי המתווה הזה הוא פשוט המעשה הנכון?
דרעי צוטט אתמול כמי שהשיב בשיחה סגורה לשאלה מדוע הביע תמיכה במתווה הגז ואז נסוג כשהחליט שלא לחתום על עקיפת הממונה על ההגבלים: "מתחולל אצלי מאבק בין אריה למכלוף". במילים אחרות: אריה יודע שהמתווה ראוי, אבל מכלוף חושש להיות בצד של תשובה. משה כחלון, שהכחיש במערכת הבחירות ניגוד עניינים אפשרי בנושא הגז, נזכר לפתע שעליו להיות צדיק יותר מהיועץ המשפטי של הכנסת, שקבע שאין כל בעיה עם הצבעתו. גם ליברמן, שתומך במתווה בכל מאודו, העדיף את תחביבו החדש: למרר את חיי נתניהו. לתקוף את השמאל על בולשביזם וקומוניזם ואז להתייצב לצידם בהצבעה בכנסת.
נתניהו אמנם הכחיש כי אמר על נושא הגז כי זהו קרב חייו. אולם מבחינה פוליטית, אין ספק שביטוי זה משקף נאמנה את המציאות. ממשלת 61 צרה מדי מכדי להכיל צביעות כה רבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו