הוחרמה עוד לפני שנולדה

ישראל אינה המדינה היחידה בעולם שמטילים עליה חרמות; היא עצמה שותפה בהווה - ובעבר - לחרמות כאלה. אך היא המדינה היחידה בעולם שהוחרמה עוד לפני שנולדה. החרם הערבי על מוצרים של יהודים בארץ ישראל הוכרז על ידי הליגה הערבית שלוש שנים לפני קום המדינה. היה מדובר בחרם יעיל ביותר נגד קשרים כלכליים ישירים עם ישראל, כלפי חברות המקיימות קשרים כאלה, וכלפי חברות המקיימות קשרים עם חברות המקיימות קשרים כלכליים עם ישראל. כשהיה על העולם לבחור בין השווקים הערביים הגדולים לבין השוק הישראלי הקטן, הוא החליט, בדרך כלל, לטובת הערבים, ואילו אנחנו היינו צריכים, שנים ארוכות, לחיות כמאהבת נסתרת, ולהתחבא מאחורי זהויות בדויות, בתחכום בלתי מבוטל, כדי לצמצם את הנזק הכלכלי.

החרם הכבד הזה הוסר לפרקים בעקבות הסכם השלום עם מצרים ב־1979, התרכך בעקבות ועידת מדריד ב־1991, ובוטל, למעשה, בעקבות הסכם אוסלו ב־1993.

משלא הושג הסכם קבע עם הפלשתינים חזרו התביעות לחרם על ישראל. עשר מדינות ערב, שעימן הקמנו קשרים מדיניים, חזרו בהן, והשיחות הרב־צדדיות, שנחשבו אחד ההישגים הגדולים של ועידת מדריד, ועסקו בשיתוף פעולה אזורי בתחומים שונים, נפסקו לחלוטין. כעת דומה כי התנועה להחרמת ישראל צוברת תאוצה ומאיימת על ישראל הזקוקה כל כך לקשרים עם העולם, ואשר קיומה הכלכלי תלוי בייצוא.

 

¬ ¬ ¬

 

המניעים מאחורי החרם שונים: אחד מהם הוא ללא ספק שנאת יהודים. אחר הוא התנגדות לציונות, מתוך ראייתה כתנועה קולוניאליסטית שגירשה והחלישה תושבים מקומיים, ואיפשרה פלישה של יהודים לפלשתינה, בטענה המשונה שבתנ"ך הובטחה להם הארץ לפני אלפי שנים. בשוליים, קיימים גם היבטים כלכליים לתנועת החרם, ובעיקר מאמץ למנוע מישראל להוות תחרות לכלכלות אחרות בשוק העולמי. אין זה מפתיע שהרוב המוחלט של הישראלים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, מתנגדים לחרם, להוציא מיעוט קטן מאוד, המצפה כי החרם יהווה גורם לחץ לתזוזה מדינית.

אלא שקיים פער עצום בין תומכי חלוקת הארץ למתנגדיה בכל מה שנוגע לטיעונים נגד החרם, ופער זה אינו מאפשר להם ליצור חזית משותפת, בעלת מסר דומה, אל מול המאיימים בחרם. כאשר תומכי החלוקה התריעו על תופעת החרם הבינלאומי, טענו מתנגדי החלוקה כי זהו ניסיון מלאכותי להפוך תופעה שולית וחסרת חשיבות לאיום מדיני וכלכלי, כדי לחזק את הטענה שלפיה העולם לא יהיה מוכן להשלים עם הקיפאון המדיני ועם המשך הבנייה בהתנחלויות. אדרבה, הוצגו נתונים כלכליים שהוכיחו כי הסחר הבינלאומי של ישראל מעולם לא היה משגשג יותר, ומכאן שאין לחרם משמעות.

טענת תומכי החלוקה כי השפעת תנועת החרם אינה כלכלית בלבד, וכי החרם התרבותי והאקדמי אינו פחות חשוב, נתפסה כניצול תנועת החרם על ידי תומכי החלוקה בישראל לצורך קידום סדר היום המדיני שלהם. רק בשבועות האחרונים החל גם הימין להודות בחומרת פעילותה של תנועת החרם, וכדרכו הוא משתמש במושגים מאיימים כמו "איום אסטרטגי", מקים "חדר מצב" ונערך למלחמה.

הימין מבקש להקים חזית משותפת למאבק בחרם, וטוען כרגיל שאין מדובר בעניין פוליטי אלא בעניין לאומי משותף, ומבקש מתומכי החלוקה לחבור אליו ולהשתתף במסריו. ככל שמחנה זה מתנגד לחרם נגד ישראל, הוא אינו יכול בשום אופן לחבור למסריו של הימין.

מה טוענים מתנגדי החלוקה? הם אומרים כי העולם צבוע וכי יש מדינות רבות אחרות שבהן הפגיעה בזכויות האדם קשה מאוד, ואיש אינו מציע להחרימן. הם אומרים שהפלשתינים קיבלו מידי ישראל הצעות שונות בעבר - ודחו אותן. בין 1948 ל־1967 נשלטה הגדה המערבית בידי ירדן, הם ממשיכים, ובכל זאת לא קמה בה מדינה פלשתינית, כי עד 1967 לא הקימה ישראל התנחלויות בגדה או ברצועת עזה, ובכל זאת הוטל על ישראל חרם כבד. לדידם הבעיה האמיתית של העולם הערבי, ולא רק שלו, היא עצם קיומה של ישראל במזרח התיכון ולא העובדה שכבשה שטחים אשר בהם חיים פלשתינים.

עוד הם מוסיפים כי לערבים אזרחי ישראל מוענקות זכויות דמוקרטיות יותר מאשר במדינות ערב, וכי ישראל נסוגה מעזה והרסה בה את כל ההתנחלויות. רוב הפלשתינים בגדה המערבית חיים תחת משטר אוטונומי פלשתיני.

שרי הממשלה מצרפים לכך גם טענות היסטוריות בדבר זכותה המלאה של ישראל להתנחל בשטחים, כי זו ארצנו המובטחת, וחלוקת הארץ עלולה להביא עלינו סיכונים ביטחוניים בלתי שקולים. מוטב למחרימים לחפש מדינות שבהן נפגעות זכויות האדם יומיום, ולהניח לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הם אומרים.

תומכי החלוקה, גם אם חלק מן הטענות הללו מקובלות עליהם, מדגישים כי האינטרס הישראלי העליון הוא להבטיח גבול בין ישראל לפלשתינים, לפני שייווצר רוב ערבי בין הים לירדן, ויירד המסך על ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

מכיוון שכך, ומתוך כיבוד זכות הפלשתינים להגדרה עצמית, מעוניינת ישראל בהקמתה של מדינה פלשתינית לצידה, תוך כדי הבטחת האינטרסים הביטחוניים שלה. הסדר כזה אפשרי. הפסקת הבנייה בהתנחלויות והמשך התהליך המדיני על בסיס גבול 1967 הם אינטרס משותף לישראל ולפלשתינים, ואם אכן יתרחשו הדברים הללו, יהיה אפשר להגיע להסכם בין הצדדים: הסכם קבע או לפחות הסכם חלקי, בדמות מדינה פלשתינית בגבולות זמניים.

חרם נגד ישראל אינו הוגן (משום שלמרות הבעייתיות שבכיבוש המתמשך, אי אפשר לטעון שישראל עומדת בראש הפוגעים בזכויות האדם בעולם), והוא עלול להזיק לסיכויי ההסדר, משום שיחריף את העוינות בין הצדדים ויקשה בשכנוע הרוב בישראל להגיע להסכם פשרה.

בין הטיעונים הללו אי אפשר לגשר. מתנגדי החלוקה משוכנעים כי הם מסוגלים לפתור את בעיית החרם באמצעות הסברה נכונה ותקציב, והם חוזרים וטוענים כי אין קשר בין המדיניות בשטחים לבין הביקורת על ישראל בעולם. 

תומכי החלוקה משוכנעים כי הדרך למנוע את התמיכה במחרימים היא שינוי במדיניות, שאינו נובע מן הכניעה לחרם אלא מן האינטרס האמיתי שלנו. הדוגלים בהמשך ההתנחלויות ובאי חלוקת ארץ ישראל אינם יכולים לצפות כי התומכים במדיניות ההפוכה ישלבו איתם ידיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו