היוזמה החדשה להגביל את שכרם של יושבי ראש הבנקים לסכום של - לפי ההערכות - כ־2 מיליון שקלים בשנה, היא התפתחות מסוכנת. חלק מצבתות הרגולציה שלופתת עוד ענף. זהו כבר לא תקדים מסוכן, משום שהתקדים המסוכן כבר נחצה זה לא מכבר בחוק הספרים. זהו רק סימפטום למחלה גוברת, שמצרה את החופש והחירות בארץ ומגבירה את ההתנהלות הסובייטית של המדינה. אולי בצלמה ובדמותה של מפא"י פושטת היד והרגל.
בשנים האחרונות הולכת ישראל ומתרחקת מהעולם הכלכלי החופשי. יותר ויותר כפייה יוזמים המחוקקים השונים והרגולטורים, שמטרתה לחנוק את התחרות החופשית על לא עוול בכפה. כך היה, למשל, במקרה של חוק הספרים. ענף תחרותי שבו המחירים נמוכים, אלפי ספרים חדשים מתפרסמים בכל שנה והציבור נוהר לחנויות. והיום השוקת שבורה. המדינה קבעה מחיר רצפה לכל ספר ואסרה דה־פקטו על התחרות.
אותו הדבר כאן. המפקחים רוצים לקבוע את שכרם של יושבי הראש של הבנקים למה שנראה להם כשכר הנכון. הבנקים הם בשליטה פרטית, ולא של המדינה. האם זהו תפקידם של פקידי המדינה, מוכשרים ככל שיהיו, לקבוע את גובה התלוש של יושבי הראש? זאת הידרדרות במדרון תלול מאוד. נזכיר שבתולדות המדינה כבר חיה האוכלוסייה מתלושים שהנפיקה לה מפא"י. פקידי הממשלה בשנות ה־50 הקציבו כמה ביצים וזיתים מותר לכל נפש.
המגמה הזאת מאפיינת גם את ההתערבות הפרועה בשוק ההון, שהובילה בהדרגה לריסוקו. כיום חברות מעטות מוכנות או שוקלות להנפיק בבורסה של תל אביב. המנכ"לים יעדיפו את לונדון או וול־סטריט. בין השאר, מכיוון שהם יודעים שאם הם ינפיקו בארץ, הם יסומנו. עדה של פוליטיקאים מרקסיסטים תתחיל לצלוף בהם.
זהו תהליך מדאיג ביותר, מאחר שהפנסיה שלנו צריכה להיות מושקעת בחברות רציניות, ובייחוד משום שנוצר כך תהליך של הוצאתן של החברות הרציניות. לבנקים הישראליים אולי אין לאן ללכת, אבל אם נישאר רק איתם ועם עוד כמה חברות מקומיות, זה יעלה ביוקר לציבור בהמשך.
נכון, לבנקים הישראליים יש מגרעות רבות. הם גובים עמלות גבוהות היכן שהם יכולים. הם לא ממש מתחרים אלה באלה. הם מעמידים הלוואות יקרות מאוד למשקי הבית ועושים בו בזמן תספורות חשאיות לטייקונים. הבנקים גם עושים מאמצים גדולים להימנע מתחרות. הם באותו מבנה עשרות בשנים ונזהרים לא לדרוך זה על הבהונות של זה. וכשיש משהו שבוער להם, הוא בוער לכולם, והם מפעילים לחצים. לפעמים בדרך לא ראויה כגון העמדת קווי אשראי למפלגות שכשלו או החייאה בלתי פוסקת של טייקונים, שהימרו על כספים ציבוריים בעסקאות מסובבות.
אבל האשמה תלויה בפיקוח על הבנקים, ולא רק בהם. הבנקים רוצים למקסם רווחים. וכשמונעים את הגברת התחרות בכל דרך אפשרית, מקבלים עסק מנופח ועצל. הגברה אחראית של התחרות היתה מטפלת במרבית הנגעים. העיסוק בשכר היו"ר מחטיא את העיקר, וספק רב אם ישרת את ציבור הלקוחות של הבנקים.
אם הפיקוח על הבנקים יקבע את גובה שכרם של הבנקאים, הוא בעצם מתחיל לנהל אותם. פקידי מדינה או מפלגה שמנהלים חברות זהו מתכון הרה אסון. נזכיר שהיו כבר כמה אסונות כלכליים שהציבור שילם עליהם מחיר כבד; החל ממשבר ויסות מניות הבנקים, שנבע מההיפר־אינפלציה המטורפת בחסות ממשלות ישראל מאמצע שנות ה־70, דרך פשיטת הרגל של קרנות הפנסיה של ההסתדרות, משבר החובות של הקיבוצים ועוד אי אילו מנגנונים שנוהלו על ידי אנשי ה"צדק" המפא"יניקים דרך מנגנון ההסתדרות ההיסטורי.
התהליך של צמצום החירות והתערבות גסה בחירויות, גם אם הן של בעלי בנקים שצריכים להחליט על גובה שכר העובדים שלהם, הוא תהליך מסוכן. כאמור, אנחנו כבר מידרדרים במדרון, והוא תלול במיוחד. חשוב לעצור ולעשות חושבים לפני שיהיה מאוחר מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו