ממאי ועד מאי. איך שדיוויד בלאט אוהב את החודש הזה. לפני שנה הוא הניף בחודש הזה את גביע היורוליג, העונה הוא זוכה באליפות המזרח באן.בי.אי. ההישג האירופי הקפיץ אותו לשם, ההישג אתמול לפנות בוקר מקפיץ אותו למצב של השמיים הם הגבול.
ציון נאנוס אמר אתמול בגל"צ שתסריט על מה שעבר בלאט בשנה וחצי האחרונה היה נפסל בגלל חוסר אמינות. אני אומר שאולי היו בוחרים לעשות ממנו סרט בדיוני. אף אחד לא היה יכול לתאר תרחיש שכזה, שהתחיל אולי ביום הנסיעה לבלגרד בעונה שעברה והסתיים בתמונות המרגשות מקליבלנד. ביום היציאה לבירת סרביה בסוף נובמבר 2014 הכיסא של בלאט כמעט התהפך עליו. מפה לשם, האיש בגמר האן.בי.אי.
מעבר לרומנטיקה, רצף האירועים העונה מספר אולי את הסיפור של בלאט עצמו. הוא אף פעם לא היה מאמן של נובמבר־דצמבר, אלא של החודשים המאוחרים יותר. גם לפני שתי עונות, הוא היה בדרך להדחה מביכה מהטופ 16 ובגלל מהפך גדול עלה למינימום שמצופה ממאמן מכבי. זה לא מקרי: הקבוצות של בלאט עוברות תהליכים במהלך עונה ולתהליכים האלה יש מחיר. מי שלא סבלני מאבד אותו בדרך, כמו אפס פילזן למשל בעבר (2008).
בלאט גם יודע איך להתנהל עם פציעות של שחקני מפתח. דורון פרקינס נפצע ב־2011 על סף משחק מכריע לעלייה לפיינל פור - שקול קצת למקרה קווין לאב בקליבלנד - אבל מכבי הגיעה לגמר היורוליג. גם בעונה שעברה איבד בדרך שחקן חמישייה - שון ג'יימס. מי שיודע לנהל את הדברים נכון, יעשה זאת על כל במה.
בלאט מנפץ את השיאים והסטיגמות. אמרו שהוא לא הביא תואר באירופה, שהוא מתאים רק להיות עוזר באן.בי.אי ושלאמן את לברון ג'יימס זה בלתי אפשרי. את כל זה הוא ביטל בשנה אחת. מה היעד הבא? אם יהיה אלוף הליגה הטובה בעולם כבר לא יגידו כלום. רק ישפשפו את העיניים לראות שזה אמיתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו