לכל איש יש שם

שבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "במדבר" הפותחת את החומש הרביעי של חמשת חומשי התורה, הלוא הוא ספר במדבר. 

באופן טבעי אנו מבקשים לעמוד על הקשר בין שני האירועים, חג מתן תורה וקריאת פרשת במדבר. הפסוק הראשון של הפרשה מתחיל כך: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". חכמינו שאלו לפשרה של ההדגשה כי דבר האלוקים נאמר במדבר. מכאן שנו חכמים כי בשלושה דברים ניתנה התורה - באש, במים ובמדבר. ולמה ניתנה בשלושה דברים אלו? "אלא מה אלו חינם לכל באי עולם כך דברי תורה חינם הם שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים'", אמרו.

חכמינו מדגישים כי מתן התורה במדבר אינו רק אירוע היסטורי מקרי, אלא מאפיין את מהות התורה. היא שייכת לכל אחד ובחינם. אפשר היה לה לתורה להימסר בפורומים סגורים של קבוצות חכמים המתכנסות בחשאי באישון לילה, כמקובל בשבטים קדומים שהעבירו מסורות סודיות לבודדים.

אך התורה ניתנה באופן שונה, והמדבר הוא מקום שפתוח לכל אדם. חכמי המדרש ידגישו שאירוע מתן תורה לא היה סודי, אלא כל העולם חש בתופעות מיוחדות שהתרחשו באותו היום (רעמים, קולות שופר, לפידים) כדי לומר שהתורה רלוונטית לעולם כולו. המדרש מציע הסבר נוסף לשאלה מה הופך את המדבר למקום מתאים למתן תורה - "אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החוכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני".

לצד מתן האפשרות לכל אדם להתקרב לתורה מציבים חכמינו הסתייגות אחת מרכזית. האדם הלומד תורה חייב לשים עצמו כמדבר הפקר. הפירוש הפשוט הוא שיש כאן קריאה ללמוד מתוך ענווה וביטול האגו. האם מדובר גם בביטול העצמיות? האם לימוד התורה הוא שינון של הוראות כתובות?

מעניין לעבור לפסוק הבא: "שאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". המקרא מצווה על קיומו של מיפקד של כל הגברים שגילם יותר מ־20 לפי השתייכותם השבטית, כאשר הגורם הקובע את זהות השבטים נקבע לפי השתייכות האב (בניגוד להשתייכות הלאומית הנקבעת במסורת היהודית לפי זהות האם), אולם המילים שבהן משתמשת התורה כדי לצוות על המיפקד נראות מוזרות.

"שאו את ראש" - האם לא היה נכון לומר "סיפרו את מספר הגברים?" מדוע משתמשים במילים "להרים את הראש". חכמי תנועת החסידות ביארו את התשובה לשאלה בסגנונות שונים. לדבריהם, כאשר באים לספור את העם, קיים חשש כי יבואו להתייחס אליהם כאל מספרים חסרי זהות, ברגים על גלגל המהפכה. לכן מבקשת התורה להרים את ראשו של כל אחד בבואנו למנותו, כדי שנבין שכל אדם הוא עולם ומלואו ויש לספור כל ראש במלוא עוצמתו וקומתו.

•   •   •

לכאורה, מדובר במסר הפוך לצורך בענווה גדולה בעת שאנו ניגשים לעסוק בתורה. ייתכן כי יש הבדל בין האופן שבו המערכת הציבורית צריכה להתיייחס לכל אחד, לבין האופן שבו האדם אמור לתפוס את עצמו. בפני השלטון הסופר אנו מתריעים משחיקה בהתייחסותו אל האזרח כאל עוד מספר, בעוד מאדם פרטי אנו מבקשים כי ייגש אל התורה מתוך ענווה.

אולם נראה כי יש להבחין בין ענווה המבקשת להקשיב לדבר השם במלוא הערנות, לבין הקשבה המוחקת מהאדם את הכישרונות שבהם ניחן. אין התורה דורשת מהאדם לבטל את זהותו בהיותו לומד; להפך, חכמינו אומרים כי 60 רבוא אותיות יש בתורה כנגד 60 רבוא מבני ישראל, כדי לומר שלכל אחד יש את האות המיוחדת שלו בתורה. את האות הזו הוא נדרש לגלות על ידי כישרונותיו. אין התורה נקנית מתוך ענווה של ביטול כישרונות הלמידה של האדם - היא זקוקה להם כאוויר לנשימה. רק מורכבות כזו של מדבר לצד הרמת הראש יוצרת חיבור נכון של האדם לתורה. שבת שלום וחג שמח!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו