דייה לצרה בשעתה

"ממשלה של 61 זה טוב. ממשלה של 61 פלוס זה עוד יותר טוב", חזר ואמר ראש הממשלה בנימין נתניהו. לעומת זאת, רוב הפרשנים, מימין ומשמאל, מאוחדים בדעה שממשלת 61 לא יכולה להיות יציבה והיא מועדת לחיים קצרים, אך קשה להאשים את ראש הממשלה על אמירתו, כיוון שהיא מבהירה לשותפיו כי קיימות אפשרויות לשינוי ההרכב הקואליציוני - דבר שידרבן אותם אולי לשיתוף פעולה סביר. 

עם זאת, יש להדגיש כי המחקר האמפירי ההשוואתי וגם הניסיון הישראלי אינם מוכיחים שממשלות בעלות רוב דחוק הן קצרות ימים. להפך. חמישה ימים לאחר הבחירות שלחתי את המסר הבא לחבר שהיה מעורב בתהליך המו"מ הקואליציוני: "לורנס דוד (חוקר אמריקני ידוע; א"ד) הוכיח כבר בשנות ה־70 כי ככל שהקואליציה קטנה יותר, משך חייה נוטה להיות ארוך יותר. נגד האינטואיציה המקובלת, אבל מבוסס. אני אומר זאת כהקדמה לסחטנות של סיעות בנות שישה מנדטים". 

לשון אחר: גם החלטתו של אביגדור ליברמן, שלא להצטרף לממשלה, לא היתה בבחינת התפתחות בלתי צפויה לחלוטין, והמסקנה אם כן היא ש"ממשלה צרה" אינה בהכרח "צרה". 

ממשלות צרות בעלות רוב פרלמנטרי דחוק נוטות להאריך ימים בגלל שלוש סיבות: ראשית, בדרך כלל בממשלות כאלו המרחקים האידיאולוגיים בין השותפות אינם גדולים. בניגוד לתפיסות מקובלות של הנבחרים כפוליטיקאים שלוחי רסן, שאינם מחויבים לדבר אלא לתועלתם האישית, בדרך כלל מגלים הנבחרים נאמנות לא מבוטלת לעמדותיהם לגבי נושאי המדיניות השונים. לכן, הסיבות למשברים מצטמצמות דווקא בקואליציות שהמרחקים האידיאולוגיים בין השותפים בהן מצומצמים. 

שנית, בקואליציה "זוכה מינימלית" - כלומר בקואליציה המאבדת את הרוב הפרלמנטרי אפילו עם פרישה של הזוטר בשותפיה - משולים השותפים לנושאי אקדחים שבקניהם כדור בודד. האקדחים מכוונים לרקותיהם של השותפים. הפלת הממשלה משמעה לעיתים קרובות התאבדות פוליטית של הפורשים. 

שלישית, התגמולים היחסיים של השותפים בממשלה מצומצמת גבוהים יותר.

הקואליציה שהוקמה זה עתה היא לא רק קואליציה בעלת רוב דחוק, אלא גם ממשלה שהמרחקים האידיאולוגיים בין שותפיה מצומצמים בהשוואה להרכבים אלטרנטיביים. קיימים נושאי מחלוקת לא מעטים, אבל סיפוק תאוותיהם המלאות של השותפים בהרכבים אחרים - שבכל מקרה סיכויי התרחשותם נמוכים - אינו אפשרי. 

ההיעדרות של ישראל ביתנו מההרכב הקואליציוני נובעת ככל הנראה מההערכה כי ייתכנו הרכבים חלופיים - ולו בעתיד הרחוק יותר - שבהם תהיה התמורה שתינתן לליברמן גבוהה יותר. עם זאת, ברור שגם שיקולים ומשקעים אישיים הניבו את המהלך, זאת למרות שהוצעו לישראל ביתנו תמורות מפליגות עבור השתתפותה בממשלת 67.

בניגוד לתפיסה המקובלת, הבחירות החלישו מעט את כוחו של הימין. מחנה מפלגות הימין, הליכוד, הבית היהודי וישראל ביתנו והמפלגות החרדיות זכה במשותף ב־57 מושבים. אם נזכור שהמחנה נהנה בבחירות הקודמות משליטה ב־61 מושבים, ברור שחל כרסום קל בכוחו. 

הבחירות המוקדמות בליכוד והשיבוצים האישיים של נתניהו ברשימה הביאו לכך שהפרופיל האידיאולוגי של מועמדי הליכוד היה מבחינות רבות פחות "ימני" מאשר בעבר. למשל, המועמד שנחשב לקיצוני ביותר מימין, משה פייגלין, הודח. לכן יש לראות בליכוד מפלגה "מרכזית" יותר מבעבר. 

כמו כן, בעוד כוחו של הליכוד עלה, ירד כוחן של כל המפלגות האחרות. המפלגה שכללה את האלמנטים הקיצוניים ביותר מימין, "יחד" בהנהגת אלי ישי, לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. כפי שקרה כבר בעבר, בזבוז הקולות בימין רב יותר מזה שבשמאל. כישלונה של "יחד" צימצם במידה מסוימת את כוח המיקוח של נתניהו, בשעה שהגיע מועד הרכבת הממשלה.

 

מסובך, לא בלתי אפשרי

ובכל זאת, משתי בחינות השתפר מצבו של הליכוד. ראשית, הוא זכה ב־30 מושבים לעומת 18 בלבד שעמדו לרשותו עם תום כהונת הכנסת היוצאת, ולעומת 20 בלבד מתוך סיעת הליכוד ביתנו לאחר בחירות 2009. כדאי לציין בהקשר זה כי מעבר "הרגע האחרון" של תומכי מפלגות ימין אחרות, ובראשן הבית היהודי, לתמיכה בליכוד נחזה מראש. 

"קמפיין הגעוואלד" של הליכוד מבוסס על תופעה ידועה ואוניברסלית של נדידת תומכי מועמדים חלשים למועמדים חזקים כאשר שוררת אווירה של "בחירות צמודות". כמו כן, ידוע שבאווירה כזו יש גם עלייה בשיעור ההשתתפות. ניתוח שינוי שיעור ההשתתפות בקלפיות מוכיח כי הנהנים העיקריים מהעלייה בת 4.5 האחוזים בשיעור ההשתתפות היו הליכוד והרשימה הערבית המשותפת. 

שנית, כוח התמרון של משה כחלון מוגבל למדי. קשה היה לתאר היווצרות של קואליציה בהנהגת הרצוג וכחלון. קואליציה כזאת היתה צריכה לפשר בין בעלי השקפות קוטביות בנושאים קריטיים, כגון ישראל ביתנו ומרצ או יש עתיד והמפלגות החרדיות. נגזר, אם כן, על כחלון להחזיק בעמדת המפתח של מרכז המפה הפוליטית, אך לשתף פעולה עם ראש הממשלה המכהן. מבחינה זו השתפרה מאוד יכולת התמרון של נתניהו בהשוואה למצב ששרר לאחר הבחירות לכנסת ה־19, שבו נכפתה עליו "ברית האחים" של לפיד ובנט ופסילה של המפלגות החרדיות על ידיהם.

בסופו של דבר, הליכוד תירגם את הצלחתו האלקטורלית למטבעות קשים. יש לו רוב ברור בממשלה עצמה, למרות שהוא בבחינת מיעוט בבסיס הפרלמנטרי. בידי הליכוד נשארה גם השליטה בשלושה מארבעת התיקים החשובים ובקבינט. ייתכן שערעורה של היציבות יבוא דווקא לא מכיוונן של השותפות הקואליציוניות, אלא מניסיונות של ראש הממשלה לשפר את הרכבה. 

אפשר להבין את הנטייה הזו, שכן לא פשוט יהיה לזכות בכל הקרבות הפרלמנטריים העתידיים מול אופוזיציה של 59 חברי כנסת. זה הדין בהישענות המתמדת על שיתוף פעולה של כל אחד ואחד מחברי הכנסת של הקואליציה. איומים בנוסח "תמות נפשי עם פלשתים" נשמעו כבר מצד חברים בליכוד עצמו, עוד בטרם הושבעה הממשלה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו