עוצמת הזעם והתסכול שהפגינו חלק מן המפגינים יוצאי העדה האתיופית הפתיעה רבים בציבור הישראלי. כיצד קורה שדווקא קהילה זו, שהקפידה עד כה לבטא את תסכוליה ואת תביעותיה במשמרות מחאה מסודרות, פונה לפתע להתפרעות אגרסיבית? איך מסתדר הדימוי נעים ההליכות והמצניע לכת של בני העדה, עם תמונות העימותים והתגרות? רבים גם שואלים האם מצביעה ההסלמה האחרונה על מתח בין־דורי ועל הקצנה בקרב בני הדור הצעיר בקהילה?
הן בקרב המפגינים והן בציבור הרחב יש מי שמבקשים לתלות את האשם בגורמים חיצוניים, ובעיקר בארגוני "שמאל רדיקלי" או "אנרכיסטים". אלה, כך נאמר, מתסיסים בכוונה ובזדון את צעירי העדה, וזאת במטרה לערער את היציבות החברתית בישראל או לייצר אווירה של קונפליקט אתני ומעמדי. ואמנם, אקטיביסטים מחוגים שונים אינם מסתירים את שאיפתם לרתום את מאבקם של יוצאי אתיופיה להתססה כוללת של החברה בישראל, ומודים בפה מלא במעורבותם בארגון ההפגנות ובניתובן לקראת התנגשויות עם המשטרה.
עם זאת, העובדה שגורמים אלה, שמחפשים לפרום את קווי התפר העדינים של החברה בישראל, הצליחו לזהות ברגישותם את ניצני התסיסה בקרב יוצאי אתיופיה ואף קנו בקרבם אחיזה - היא בגדר כרטיס צהוב לחברה הישראלית בכללותה. קולות התמיהה וההפתעה, העולים מהציבור ביום שלמחרת ההפגנות, מעידים יותר מכל על הלך הרוח ששרר כאן עד אתמול: הביטחון העצמי והיוהרה שמה שלא יהיה, האתיופים לעולם לא יפגינו שריר אל מול האטימות הממסדית והגזענות בישראל.
וזהו אולי הכשל הטרגי בסאגת קליטתם של יהודי אתיופיה בישראל: בניגוד גמור למגזרים אחרים, היוצאים למאבקים ולהפגנות כדי להגן על אינטרסים או להתמקח על זהותם, האתיופים כמעט מעולם לא התריסו נגד המדינה. אמנם, בדומה לחרדים או לערבים אזרחי ישראל, מסומנים גם האתיופים כ"אחרים" בחברה הישראלית. אך בין הקבוצות קיים הבדל תהומי: הערבים והחרדים אינם מהססים לצאת נגד זהותה הבסיסית של המדינה, לערער על יסודותיה האידיאולוגיים ולהתנגד במופגן לסמליה. עולי אתיופיה, לעומת זאת, מביעים השכם והערב הזדהות חסרת פשרות עם הרעיון הציוני, עם התרבות היהודית ועם האתוס הלאומי.
במידה רבה, דווקא הצהרות הנאמנות הבלתי מעורערות למדינה ולסמליה סימנו את בני הקהילה כמי שמונחים בכיסנו, וכמי שצייתנותם מובנת מאליה. במונחים סוציולוגיים, נדמה כי הקהילה מעולם לא "הפגינה שריר" כדי לשפר את כושר המיקוח שלה אל מול הממסד והחברה הקולטת. יתרה מכך: בהינתן משקלה הדמוגרפי, שאינו מאפשר את הפיכתה לכוח אלקטורלי ופוליטי משמעותי, אילו עוד כלים יש לקהילה זו כדי להתמודד עם חסמים חברתיים, הדרה תרבותית וגילויים מתמשכים של גזענות מהסוג הנחות ביותר?
אין בדברים אלה כדי להצדיק פנייה לאלימות כאמצעי לשינוי חברתי, ומצד שני אין לנו את הפריבילגיה לחמוק היום מהלוגיקה הפשוטה הזו, שבמידה רבה מעמידה את החברה הישראלית בפני שאלה מוסרית כבדה: האם לא ניצלנו יתר על המידה את הנאמנות והמסירות ללא תנאי של בני העדה? נראה כי אירועי היממות האחרונות משקפים את משיכת היתר המוסרית שלנו ביחסנו ליוצאי אתיופיה: אשראי הסובלנות הולך ומתכלה, יש גבול גם לדחיקתה של קבוצה זו לשוליים הרחוקים של סדר היום החברתי, הכלכלי והתרבותי.
גל המחאה הנוכחי משקף אולי מתחים בין־דוריים בקרב הקהילה, וברור שגורמים אינטרסנטיים תרמו את חלקם להתססה ולליבוי המתחים. אבל כל אלה אינם אלא טריגרים, שהציפו לפני השטח רגשות ומצוקות שהלכו והגדישו את הסאה. במידה רבה מסמן השבוע האחרון מפנה היסטורי, שבו אותתו אי אלו נציגים מתוך הקהילה שאם כללי המשחק לא ישתנו בקרוב, הם עלולים לפרוש ממנו כליל. ראוי להתייחס ברצינות למכתב האזהרה הזה, ולהעמיד בפני צעירי הקהילה אלטרנטיבות רלוונטיות שיגברו על הפיתוי לשבור את הכלים.
הכותב הוא מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת אריאלטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו