1 "איזו אישיות היסטורית אתה מעריץ?" שאל ראש הישיבה הנכבד. התלמיד הצעיר גירד בסנטרו במבוכה. "נפוליאון", אמר. היה זה בסיומה של בחינת קבלה לישיבת ההסדר היוקרתית. לאחר שבחן הרב אהרן ליכטנשטיין את המועמד הצעיר בשאלות בענייני גמרא והלכה, הפתיע אותו בשאלה הבלתי שגרתית הזו.
התשובה לא מצאה חן בעיניו של ראש הישיבה. על טופס הבחינה כתב: "לא לקבל; מעריץ שופכי דמים". אני משער שהנבחן נקב בשמו של הרודן הצרפתי רק משום שזו האישיות ההיסטורית היחידה שהוא הכיר; וגם זה רק משום שיש גבינה שנקראת "נפוליאון". ייתכן שעוד יותר נבוך ממנו היה הנער שנשאל על ידי הרב במבחן הקבלה מיהו הסופר הצרפתי האהוב עליו במיוחד.
2 הרב אהרן ליכטנשטיין נולד בצרפת בשנת 1933. הוא נודע כילד פלא; בגיל שנתיים כבר קרא באופן שוטף. כשהיה בן שבע נמלטה משפחתו מהנאצים בעור שיניה, והגיעה לארה"ב, שם הפך לתלמידו המובהק של הרב הכריזמטי והגאוני יוסף דוב סולובייצ'יק. לימים נשא לאישה את בתו של הרב סולובייצ'יק, טובה. לאחר שהשיג בקלילות דוקטורט בספרות אנגלית מאוניברסיטת הרווארד, סומן הרב הצעיר אהרן ליכטנשטיין ככוכב העולה של יהדות ארה"ב.
אך בשנת 1971 ויתר הרב ליכטנשטיין על כל הטוב הזה, ועלה לישראל עם משפחתו הצעירה. את "ישיבה יוניברסיטי" הענקית שבניו יורק החליף בישיבה קטנה וצעירה, שזה עתה הוקמה בידי הרב יהודה עמיטל, ושכנה בפחונים על גבעות הטרשים של גוש עציון.
דמותו של הרב ליכטנשטיין היתה אז חריגה מאוד בנוף הישראלי. הציבור הישראלי הכיר חלוצים מיובלי־ידיים מצד אחד ורבנים ארוכי־זקן ושחורי בגדים מן הצד האחר. הישראלים לא ידעו איך לאכול את הרב הדוקטור, הגאון התלמודי נטול הזקן, המחמיר בהלכה ומתפלל בדבקות נדירה, ולצד זאת פתוח לתרבות המערבית ובקיא בה.
חזונו של הרב ליכטנשטיין היה להקים בישראל מרכז תורני, שיקרין עוצמה רוחנית לצד עושר תרבותי. המשימה הזו נראתה בשנת 1971 כמו מדע בדיוני. אך עשרות שנים של מאמץ אדירים לא התבזבזו לריק. הישיבה הקטנה שבגוש עציון אכן הפכה למרכז תורני עולמי, ל"הרווארד של ישיבות ההסדר".
הרב היה מהאידיאולוגים הבולטים של ישיבות ההסדר בישראל, והתפלמס במרץ עם רבנים ששללו את השירות הצבאי. הוא האמין שתלמידי ישיבה שגם ישרתו בצבא יוכלו לשנות את פניה של החברה הישראלית. תלמידיו אכן עשו זאת. בהלווייתו של הרב ליכטנשטיין, שהתקיימה השבוע ביום שלישי, נראו אלפי תלמידיו לאורך השנים, כשעיניהם אדומות.
ראשי ישיבות לצד שופטים, מחנכים לצד מהנדסים, פרופסורים וגם כלכלנים - בכל תחום בחברה הישראלית נמצאים תלמידיו של הרב ליכטנשטיין בעמדות מפתח. לעת זיקנה, כאשר הרב החל לפקוד את בתי החולים, היה גאה למצוא את תלמידיו בין הרופאים הבכירים בכל מוסד רפואי שאליו הגיע.
3 הרב ליכטנשטיין הקרין עוצמה אישית, וגם ברק אינטלקטואלי מסנוור. היתה לו שליטה מוחלטת, מבהילה כמעט, בכל הספרות התלמודית. היה לו כושר ניתוח אנליטי, שלא עשה הנחות לאיש, ובעיקר לא לעצמו. ספריו הם שהקנו לו את פרס ישראל לספרות תורנית.
והאיש הזה, שנערץ על ידי רבבות, היה צנוע ופשוט במידה יוצאת דופן. אחד מתלמידי הישיבה, דני ו', שאל פעם בקול רם את חברו אהרן פ': "אהרן, מה השעה?" הרב ליכטנשטיין שמע את השאלה, הסתובב ממקומו בבית המדרש והשיב מייד: "עשר וחצי". אין שום אדם בעולם, מלבד רעייתו, שהיה מעז לקרוא לרב ליכטנשטיין בשמו הפרטי. זה פשוט לא קרה. אך הרב שמע "אהרן" - ומייד הניח שהכוונה אליו, ונחפז לסייע.
רבנים גדולים נוהגים להסתובב כשהם מוקפים בשמשים ובעוזרים. הרב ליכטנשטיין מעולם לא הסכים לכך. כל תלמידיו בישיבה זוכרים אותו צועד במהירות משיעור לשיעור, כשבידיו ערימת ספרים ענקית, והוא מסרב לכל הצעה מצד תלמידים לסייע בסחיבתה. הוא לא נעזר באחרים, אבל שמח תמיד לעזור להם. פעם נשמט לרצפה בורג מהמשקפיים של אחי. הוא כרע על הרצפה והחל לגשש אחריו. כמה שניות לאחר מכן נבעת לגלות לצידו עוד מגשש. ראש הישיבה הזקן והנערץ הניח את ספריו וכרע לצידו על הרצפה, כדי לסייע בחיפוש.
4 מערכת החינוך בישראל מנסה בשנים האחרונות להתחבר לתלמידים ולהתחבב עליהם, ומהססת להציב בפניהם תביעות נוקשות. הרב ליכטנשטיין הציג גישה חינוכית שונה לחלוטין.
בצעירותו היה הרב משחק כדורסל עם התלמידים. פעם קטע את המשחק באמצע, והודיע לתלמידים: "אתם משחקים באופן לא מוסרי!" התלמידים תהו אם שיחקו באופן פיזי מדי, והרב השיב: "לא זה העניין. אתם לא מתאמצים לרדת להגנה". הוא דרש מאמץ עילאי בכל תחום, ובייחוד בלימוד תורה.
במשך עשר שנים שמעתי את שיעוריו, כמעט מדי יום, ומעולם לא איבדתי את תחושת היראה שהיתה לנו, תלמידיו. פחדנו להגיע לשיעור לא מוכנים. הרב דרש מאיתנו לימוד אינטנסיבי ומעמיק. פעם מישהו העז לשאול את הרב ליכטנשטיין מה הוא מצפה שיידע תלמיד בישיבה בתום חמש שנות לימודים. הרב ליכטנשטיין פקח זוג עיניים תמהות, ואמר מייד: "הכל!"
את התביעות הגבוהות ביותר דרש הרב מעצמו. במשך עשר השנים שלמדתי אצלו הוא מעולם לא ביטל אפילו שיעור אחד בגלל מחלה. כשנאלץ לנסוע לחו"ל, היה בא לישיבה עם מזוודותיו השכם בבוקר בדרך לשדה התעופה, כדי שיספיק ללמד עוד שיעור אחד לפני שייאלץ לנסוע. זמנו היה מדוד בדקות, ואף אחת מהן לא בוזבזה.
האיש הגדול הזה חי בינינו 44 שנים, עד שנפטר השבוע בגיל 82. אך החברה הישראלית החלה לגלות אותו רק בשנותיו האחרונות. כתמיד, איחרנו. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו