1 מאז המהפך הסוחף שלה באביב 1999, היא לא הצליחה לחזור שוב לשלטון. בכל שנה היא מחליפה את המנהיג שלה, שנותן את ההוראות ומקבל את ההחלטות. וגם הפעם, בכל פעם שהרגישה שההגה בידיה ושהסקרים מנבאים לה ניצחון, הגיע הבליץ מימין והחזיר אותה לגודל טבעי.
ספק אם מישהו בז'לגיריס קובנה שמע אי פעם על מפלגת העבודה, אבל למעט השפם, קווי הדמיון בין גינטאראס קראפיקס לבין בוז'י הרצוג מדהימים. הליטאים עלו ל־8:10 על מכבי ת"א, וספגו מייד ריצה של 10:1; צימקו ל־31:30, וחטפו 12:2; הורידו שוב ל־47:46, ונחנקו עם 8:0.
המצ'אפ המרתק, המאתגר והאיכותי ביותר היה בקרב בין עוזרי המאמנים. מייד עם שריקת הסיום, בירך שרונאס יאסיקביצ'יוס את פיני גרשון ושאל אותו אם הוא יודע איפה רפי גינת. אולי הכרוז המיתולוגי יעזור לו להקים בליטא את עמותת "לא לתת!!!"
2 תנאי הפתיחה היו מבטיחים מבחינת מכבי ת"א. ג'רמי פארגו, שפגע ב־4 מ־15 מהשדה בקובנה, הגיע ל־4 מ־5 ברבע הראשון; פאוליוס יאנקונאס וג'יימס אנדרסון, שצלפו יחד 35 נקודות בסיבוב הקודם, נתקעו במחצית הראשונה על שלוש נקודות ב־1 מ־8; ורוברטאס יאבטוקאס, האיש שהיה אמור להמשיך את חגיגת הסנטרים של אנטה טומיץ', בובאן מריאנוביץ' ושות', לא הגיע אפילו לדאבל פיגרס.
למרות הכל, זה לא היה רחוק מסנסציה. הצהובים, שיטוסו בשבוע הבא למדריד, סגרו סיבוב מלא חריקות מאז הניצחון הביתי על ריאל. שוב הם לא הצליחו לרוץ (בבית!), ושוב הם הסתבכו בדקות הסיום. הם החטיאו את שבע הזריקות הראשונות שלהם ברבע הרביעי, ולמזלם, רק נאיביות ליטאית ופארגו אחד הצילו את המצב.
3 ובכל זאת, שאלה אחת חייבת להישאל: חודש אפריל כבר מעבר לפינה, מכבי ת"א קיימה 44 משחקים רשמיים, ועדיין מרקז היינס מועדף על פני נייט לינהארט, שבכלל לא נרשם לסגל בליגה. האם ביד אליהו עומדים להפתיע עם זר נוסף, או שחוסר הצדק הזה סתם משווע?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו