הממשלה הבאה והלחצים המדיניים

קיימים סימנים הולכים וגוברים כי המערב יפעל לחדש את המו"מ הישראלי־פלשתיני מייד לאחר הבחירות בישראל. הכתב המדיני של עיתון "הארץ" דיווח ב־6 במארס כי פקידים בכירים בבית הלבן אמרו לו שנבחנת יוזמה מדינית חדשה. פדריקה מוגריני, הממונה על תחום יחסי החוץ של האיחוד האירופי, מתעתדת למנות שליח מטעמה שידון בחידוש המו"מ. בסוף חודש דצמבר 2014 מועצת הביטחון של האו"ם דחתה הצעת החלטה בדבר קביעת תקופת גג של 12 חודשים להשלמת המו"מ. 

על פי הצעת ההחלטה, הגבולות העתידיים בין ישראל למדינה הפלשתינית יתבססו על גבולות 67' עם חילופי שטחים מוגבלים. הצעת החלטה זו, אם תאושר, עלולה לשמש בסיס לטענה כי היא מחליפה את החלטה 242 מנובמבר 1967. החלטה זו דיברה על "גבולות בטוחים ומוכרים" ולא דרשה מישראל לסגת מכל השטחים שתפסה במלחמת ששת הימים. על פי אלה אשר היו מעורבים בסבב השיחות האחרון, אבו מאזן הוא זה אשר סירב להסכם המסגרת שהציע מזכיר המדינה ג'ון קרי במארס 2014. ובכן, מדוע ישראל היא זו שצריכה להיות מוטרדת מיוזמה זו, ולא הצד הפלשתיני? הרי כלפיו אמור להיות מופנים הלחצים.

למרבה הצער, דפוס ההתנהגות הפלשתיני חוזר על עצמו מאז 2009. באותה עת אבו מאזן רצה לחדש את המו"מ עם ישראל מהנקודה שבה נפסק המו"מ עם אהוד אולמרט, אשר הציע ויתורים ללא תקדים, קודם שהתפטר מתפקיד ראש הממשלה. בשיחות אלה לא הושג הסכם חתום בין ישראל לפלשתינים, ואף על פי כן אבו מאזן רצה לעשות שימוש בוויתורים שהציג אולמרט - כדי להציג דרישות נוספות לישראל. 

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, סירב לאמץ את מסמך אולמרט. כדי לשכנע את אבו מאזן לחזור לשולחן המו"מ, ממשל אובאמה דרש שורה של מחוות ישראליות עבור הפלשתינים, ובהן: הקפאה של הבנייה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים, שחרור אסירים והצהרות של ארה"ב והקוורטט המבוססות על הדרישות הטריטוריאליות של הפלשתינים.

כל המחוות הללו לא נשאו פרי. הפלשתינים סירבו לחזור למו"מ מתמשך עם ישראל. נראה כי אבו מאזן רצה שהמערב יקבע את תוצאות המו"מ עם ישראל לפני תחילתו. מרבית הפרשנים העריכו שהוא חתר להבטיח מראש את תוצאת המו"מ.

•   •   •

הממשלה החדשה שתוקם בישראל תידרש להדוף בתקיפות את הלחצים הגוברים. הדרישה מישראל תהיה נסיגה לקווי 67' עם חילופי שטחים מוגבלים. בראיונות עיתונאיים אבו מאזן הבהיר שההצעה שלו ל"חילופי שטחים מוגבלים" מתייחסת ל־1.9 אחוזים משטחי הגדה המערבית. חילופי שטחים בהיקף זניח אינם שווים בערכם לוויתור האדיר שהוא דורש מישראל - להסכים לגבולות 67'. 

לדוגמה, בחילופי שטחים מעין אלה אי אפשר לצרף שטחים מספיקים כדי להגן על גושי ההתיישבות. הדלפות לרשת אל־ג'זירה בנוגע לסבב המו"מ הקודם לימדו כי הפלשתינים סירבו לוותר על אריאל ומעלה אדומים. בשורה התחתונה, חילופי השטחים על פי תפיסת אבו מאזן יותירו מאות אלפי ישראלים בשטח שהפלשתינים רואים כפלשתיני. העיקרון של גבולות 67' עם חילופי שטחים אינו בסיס קביל להתנעת המו"מ.

ללחץ על ישראל להסכים לנסיגה כמעט מלאה על בסיס גבולות 67' יש השלכות חמורות על ביטחונה, וזו סיבה נוספת להתנגדות הממשלה הבאה לדרישה זו. באופן אירוני, דווקא כאשר הלחץ על ישראל צפוי להתחזק, המציאות ההפכפכה במזרח התיכון הופכת את הנסיגה הישראלית למסוכנת מאי פעם. הוואקום שנוצר בשל התפרקותן של כמה מדינות ערביות איפשר את צמיחתם של ארגוני טרור חדשים, המציבים אתגרים מורכבים יותר עבור ישראל.  

לשם המחשה, בעבר מתקפות הטרור בוצעו בדרך כלל בידי חוליות קטנות. מאז 2014 דאעש פועל בדפוסים של צבא סדיר, עם יחידות בסדר גודל גדודי. בסוריה, דאעש וג'בהת אל־נוסרה עושים שימוש בטילי נ"ט מתקדמים, והם הצליחו להשמיד עוצבות שיריון ולקחת שלל את כל הציוד שלהן. טנקים סוריים מסוג T-72 נראים בסרטונים שהועלו ליו־טיוב ועליהם מוג'אהידין ודגלי אל־קאעידה. 

בקיץ 2014 יחידות של דאעש הביסו ארבע דיביזיות של הצבא העיראקי ולקחו שלל את אמצעי הלחימה האמריקניים שהיו ברשותן, כולל טנקים מסוג אברמס. דאעש לא יהיה מסוגל לתחזק את כל אמצעי הלחימה שברשותו, אולם הוא הפגין יכולת להתמודד עם צבא סדיר. אלה במערב, אשר טוענים שישראל יכולה להרשות לעצמה לסגת לגבולות 67' כיוון שאיום החזית המזרחית אינו קיים עוד, פשוט טועים. האיום הקונבנציונלי השתנה והתפתח לכיוונים חדשים. 

הסיבה השלישית לכך שהממשלה העתידית בישראל תצטרך להיות תקיפה מול הלחצים הצפויים, קשורה לירושלים. קווי 67' עוברים בליבה של עיר הבירה של ישראל. קווי 67', אם יתקבלו כעיקרון להסדר, יעבירו את העיר העתיקה של ירושלים לידי הפלשתינים ויסכנו את האתרים ההיסטוריים הקדושים ליהדות, לנצרות ולאיסלאם.

למרבה הצער, גורמים רבים בקהילה הבינלאומית, המעוניינים ללחוץ על ישראל לקבל את הצעותיהם, אינם מעריכים נכונה את ההשפעה של ההתפתחויות הדרמטיות במזרח התיכון. קיימת נטייה לחזור להצעות משנות ה־90 כדי להחיותן ולהופכן לרלוונטיות כיום.

הממשלה הבאה בישראל תמצא את עצמה בין הפטיש לסדן, בין הנחישות של הקהילה הבינלאומית ליישם את הצעותיה האחרונות לבין צורכי הביטחון של ישראל במזרח תיכון בלתי יציב וכאוטי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו