מינוי רמטכ"ל הוא יום חג לצה"ל, אבל נדמה שהאדם הכי פחות חגיגי היום יהיה האיש שיעמוד במרכז האירועים - הרמטכ"ל הנכנס, גדי איזנקוט. לא רק משום אופיו הביישני משהו, אלא בעיקר על רקע המהות: מבול הבעיות שיונחו על שולחנו, ובמשתמע על ראשו, יותיר לו מעט מאוד זמן לחגיגות, אם בכלל.
בני גנץ נהג לומר בפורומים סגורים שכאשר נכנס לתפקיד, לפני ארבע שנים ויומיים, מובארק עוד היה נשיא מצרים, אסד שלט בכל סוריה, לוב ותימן היו מדינות שלמות ודאעש היה מוכר רק לחוקרי מודיעין, וגם זה כארגון שולי יחסית. ההתמודדות עם השינויים האלה והמאמץ המוצלח למנוע מישראל להישאב לתוכם עמדו במוקד כהונתו, לצד שני סבבי לחימה בעזה והימנעות מגלישה לסבב נוסף בלבנון.
איזנקוט יורש את המשוואה הזאת, שיש בה בעיקר נעלמים. לא רק הברורים מאליהם - התפרקות המדינות, התחזקות האיסלאם הרדיקלי הסוני והציר הפונדמנטליסטי השיעי - אלא גם כאלה שנדמים כרגע כמשתנים קבועים, כגון עתיד השלטון במצרים ובירדן (ובמשתמע מכך הסכמי השלום עימם), ואפילו עתידה של הרשות הפלשתינית בגדה. על אלה צריך להוסיף את השחיקה המדאיגה בתמיכה הבינלאומית בישראל, שתתורגם מבחינתו לפגיעה בלגיטימציה של צה"ל להילחם, ואת היחסים הרעועים בין ירושלים לוושינגטון, העלולים לחלחל גם לדרגי העבודה הביטחוניים.
ואלה עוד כאבי הראש הקלים. החלק הקשה יהיה הכלכלי־חברתי. בשנים האחרונות חלה שחיקה בתקציב הביטחון, ובעיקר ביחס למי שנושאים בעול הביטחון. צבא העם כבר מזמן אינו כזה לא רק מבחינת אלה שמשרתים (קצת יותר ממחצית מהגברים, הרבה פחות מכך אצל הנשים), אלא בעיקר מבחינת היחס: החברה רואה בהם עשירים, מפונקים, נצלנים.
ישראל 2015 רוצה ביטחון מקסימלי במחיר מינימלי. איזנקוט צריך להיות האיש שיכניס סיכה בבלון הזה, ויבהיר שזה בלתי אפשרי. רצוי מאוד שהוא יעשה את זה לפני סבב הלחימה הבא בדרום או בצפון (שיבוא בוודאי), כי האלטרנטיבה תהיה צבא לא מאומן, לא מצויד, לא רלוונטי, ובעיקר צבא שישאיר אצלו את האנשים הטובים פחות.
גנץ ידע את כל זה ובחר להישאר בגבולות המגרש: לצעוק ולדרוש בחדרי הדיונים, לא לעשות מהומות בחוץ. למזלנו, ההתמודדות הקרבית בתקופתו - מבצעי עמוד ענן וצוק איתן בעזה - היתה מוגבלת. מלחמה נרחבת, סטייל לבנון השלישית, תחשוף ליקויים ופגמים קשים וכואבים.
כדי למנוע זאת, איזנקוט חייב לצעוק ולדרוש גם בחוץ; מהיום, מנאומו הראשון כרמטכ"ל. כמי שנושא באחריות, זכותו לקבל את כל האמצעים להצליח. מתוכנית רב־שנתית, דרך אנשים ואמצעי לחימה וכלה בכסף. התמורה שהוא ייתן תהיה בביטחון, וגם בשקיפות: אם ינהג בחוכמה, יציב בלשכתו, הכי קרוב לחדרו, חשב מטעם משרד האוצר ובכך יהפוך אויב לאוהב.
קשה לדעת איזה רמטכ"ל איזנקוט יהיה. היו כאלה שהציפיות מהם היו נמוכות והפתיעו (שאול מופז), וכאלה שהיו הבטחה שהכזיבה (דן חלוץ). לאיזנקוט יש מספיק ניסיון ופוטנציאל להצליח, והוא יודע שיש לו חלון הזדמנויות קצר לשינויים: מה שלא ייעשה מייד כבר לא ייעשה. בניגוד לדעת כמה פרשנים ומומחים שיתבעו ממנו להגדיל ולחזק את צבא היבשה, עליו לצמצם אותו ובעיקר להתאימו למשימותיו; לעשות צבא ירוק רזה ושרירי יותר, ולהמשיך בהשקעה העודפת בשני המערכים האסטרטגיים - אוויר ומודיעין (וכחלק ממנו בסייבר).
אם יש דבר אחד שיישמר גם עם חילופי האישים בלשכת הרמטכ"ל, זו ההגינות. גנץ היה רמטכ"ל ישר, פתוח, ענייני וחף מפוליטיקות, איזנקוט דומה לו בכך מאוד. מבחנו העליון יהיה בעוצמה שיפגין פנימה, ובעיקר החוצה: יכולתו לעמוד על דעתו בכל נושא, בכל פורום, מול כל אדם. הוא נהג כך עד היום, אבל כרמטכ"ל כבר לא יהיה לו אל מי לשאת עיניים: מהיום הוא החייל מספר אחת, והאיש שבידיו מופקד הביטחון של כולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו