תהליך רע עבר על המערכת הפוליטית בישראל. בשנת 96' עברה ישראל לשיטת בחירה ישירה לראשות הממשלה בנפרד מהבחירות לכנסת. יחד עם "המהפכה החוקתית" בשנות התשעים, הונע תהליך של החלשת הכנסת ונפגעה מערכת הבלמים והאיזונים של הפרדת הרשויות.
גם לאחר הבחירה הישירה בראש ממשלה, הממשלה עדיין הוקמה מתוך המפלגות החברות בכנסת. בחירות נפרדות לראשות הממשלה ולכנסת יצרו מציאות שבה ראש הממשלה הנבחר לא יכול היה בהכרח להרכיב ולנהל קואליציה התואמת את השקפותיו מתוך הרכב הכנסת.
בעיה חמורה יותר היא השינוי התודעתי שעבר הבוחר הישראלי. בבחירות 96' הכריזה מפלגת "הדרך השלישית", כי להצביע לראש ממשלה ולמפלגה שלו, זה כמו לאכול לחם בפיתה. מה, אנחנו פראיירים? לבזבז שני פתקים על אותו דבר? עדיף לפזר. נבחר בנציג הליכוד לראשות הממשלה, וכייצוג בכנסת נבחר במפלגה שמדברת על שינוי כלכלי-חברתי/ אי נסיגה מהשטחים/ ייצוג למזרחיים/ לגליזציה של סמים קלים וכן הלאה. מאחר ואין צורך לבחור במפלגה על מנת שהעומד בראשה ירכיב את הממשלה, ירד דרמטית כוחן של המפלגות הגדולות, ונחלק בין מפלגות קטנות. במקום שתי מפלגות גדולות המתחרות על השלטון, קיבלנו אוסף של מפלגות בינוניות וקטנות, כשמקצתן מחזיקות בסדר יום רחב וכוונה אמיתית להנהיג. למרות שהבחירה הישירה בוטלה, הישראלי ממשיך להצביע אסטרטגית למפלגה בעלת מצע רזה, בהנחה שגויה שזהות ראש הממשלה כבר ידועה. מפלגות חדשות המורכבות מנציגים חסרי ניסיון, צצו במערכות בחירות מאז ומעולם. אך הכוח שהציבור מעמיד לרשותן בשנים האחרונות הוא חסר תקדים.
הבחירה הישירה בצירוף מעורבות התקשורת, שיטות הפריימריז ו"מפלגות הכוכבים" החריפו את תופעת הפרסונליזציה של הפוליטיקה. למעשה אין עוד מערכת שלטון מפלגתית, אלא אוסף של פרטים שמתחרים על לב הבוחר. לכן מבול הצעות החוק הפרטיות, המעבר הציני של אנשים בין מפלגות השכם והערב, וההתנהגות הפופוליסטית שמבקשת יותר כותרת מאשר ניהול רציני של ענייני המדינה.
ב"מהפכה החוקתית" העניק בג"ץ לעצמו סמכויות מרחיקות לכת על פני המחוקק. כיום לא ניתן להגיש חוק אם לא סביר שיעמוד במבחן בג"ץ, ניתן לערער לבג"ץ על חוק שנחקק בתקווה שיפסול אותו, ואף חברי כנסת מהאופוזיציה שמפסידים בכנסת פונים לבג"ץ בבקשה שיתערב. לא די בכך שריסוק המערכת המפלגתית והפרסונליזציה של הפוליטיקה החלישו את יכולתה של הכנסת לפקח על הממשלה ולחוקק וכן פגעה בתדמיתה בעיני הציבור, בפועל יותר ויותר חברי כנסת מחזקים את בית המשפט על חשבונם. הממשלה נהנית מרוב בכנסת ולכן לא נתונה לפיקוח אמיתי, ובית המשפט הוא שמפקח על הממשלה ומאשר בפועל את חוקי הכנסת.
נמצא שדווקא אלו שנבחרים על ידי הציבור, הם הרשות החלשה מבין השלוש. אין צורך בחוקים שיחזקו את משילות הממשלה עוד יותר, כי אם פעולות אמיתיות להשבת כוחה ומעמדה של הכנסת, לטובת האיזון בתוך משולש הרשויות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו