לכאורה, זה היה יומו הגדול של ברק אובאמה. בנאומו השישי על מצב האומה, שנשא בשבוע שעבר בפני שני בתי הקונגרס, שפע הנשיא אופטימיות וביטחון עצמי (גובלים בזחיחות), ששיקפו את מעמדו המתחזק בדעת הקהל. זאת, בייחוד על רקע מגמת השיפור המסתמנת במשק האמריקני, ולנוכח ניהולו המוצלח - לפחות עד כה - של "משבר סוני" עם צפון קוריאה. גם פריצת הדרך שהושגה ביחסים עם קובה תרמה לתחושה הרווחת שדווקא לאחר תבוסתו בבחירות הביניים, זוכה הבית הלבן לימים של עדנה.
ואכן, סדר היום השאפתני שהציג הנשיא בנאומו (שהתבסס על מצע ליברלי מובהק בכל הנוגע למרחב הכלכלי, הפיסקלי והחברתי) העניק ביטוי ברור לתקוותו כי הישגיו בחודשיים האחרונים עתידים להעניק לו שוליים רחבים של תמרון גם אל מול קונגרס לעומתי, וכך להימנע מן הסטיגמה של "ברווז צולע". מבחינה זו אפשר להתייחס למסר הנשיאותי האחרון כאל פנייה ישירה לציבור האמריקני מעל ראשה של גבעת הקפיטול. זאת, כדי לאלצה להעניק גיבוי למאמציו לעצב מחדש את עולמה של ארה"ב כמדינת רווחה לכל דבר ועניין. גם בזירה הבינלאומית אפשר להגדיר את הנאום כניסיון להפוך את רמת התמיכה הציבורית הנוכחית באובאמה למנוף שנועד להכריח את הקונגרס החדש לסור מדרכו, וכך לאפשר לו לממש את תוכניותיו, בייחוד בזיקה לאיראן.
ואולם דווקא בזירה עתירת חשיבות זו מתקבל הרושם שאובאמה שגה בקריאת המפה הפוליטית והקונגרסיונלית, והלך שבי אחרי מסכת אמונותיו בכל הקשור למידת יכולתו הממשית לכבול ולחשק את יריביו מבית על רקע ציוניו המשופרים בסקרי דעת הקהל. לאחר שכבו אורות הבמה ונמוגו הדי התשואות, התברר שפנייתו של אובאמה לקונגרס להימנע מהטלת סנקציות חדשות על טהרן כל עוד נמשך המו"מ על הסדר הקבע בשאלת הגרעין, לא השפיעה כהוא זה.
חרף פנייה זו והאיום החד־משמעי להטיל וטו על כל חקיקה שתחריף את הסנקציות, נותרה סיעת הרוב הרפובליקני בשני בתי הקונגרס נחושה לקדם את יוזמותיה כשהיא נהנית מתמיכה דמוקרטית בלתי מבוטלת. כך, באמצעות תנועת מלקחיים שנועדה להקשיח את עמדתה של ארה"ב לקראת הישורת האחרונה במו"מ, ובמקביל לסכל כל הסדר שאינו יוצר חיץ בלתי עביר בין מיזם הגרעין האיראני לייצורו של נשק גרעיני בפועל, גמרו אומר יריביו הפוליטיים של אובאמה בשני הבתים לשלול ממנו את מימוש אחד מיעדיו המרכזיים בתחום מדיניות החוץ והביטחון - חתימה כמעט בכל מחיר על הסכם קבע עם טהרן. ביטוי לכך אפשר למצוא בעובדה שהיוזמה הרפובליקנית בסנאט להעברת חוק סנקציות חדש, שייכנס לתוקפו בתחילת יולי 2015 (אלא אם כן יושג הסדר קבע קודם לכן), צוברת עתה תאוצה במהירות.
בה בשעה, כדי למנוע הסכם גרוע ומחורר, שכמו בהסכם הביניים עלול להעניק לאיראן מעמד של מדינת סף גרעינית לגיטימית ומוכרת, העלתה הסיעה הרפובליקנית בסנאט הצעת חוק חדשה, שלפיה יוגדר הסכם הקבע כאמנה בינלאומית, המחייבת - ככל אמנה אחרת - את אישורו הפורמלי של הסנאט (הנמצא בשליטה הרפובליקנית). נכון הוא הדבר ששתי יוזמות חקיקה אלה עלולות להיגנז לנוכח וטו נשיאותי (אלא אם כן יימצא רוב של שני שלישים, הנדרש לביטולו של וטו זה), אך הדבר עלול לשלול מן הממשל את הלגיטימציה הנדרשת להשלמת התהליך.
מכל מקום, כבר עתה ברור שתהום מפרידה - לפחות בגיזרה האיראנית - בין הרטוריקה הנשיאותית למידת יכולתו בפועל של אובאמה לגבש אסטרטגיה דו־מפלגתית מוסכמת ואפקטיבית. מה גם שלצידו של הקונגרס עתיד להתייצב בחודש הבא ראש הממשלה נתניהו, שתמיכתו בהחרפת הסנקציות (שתבוא לבטח לכלל ביטוי נחרץ בנאומו בפני שני הבתים) עשויה להעניק רוח גבית לעמדותיו הבלתי מתפשרות של בית המחוקקים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו