חודשים ספורים לפני הבחירות יש אינדיקציה, שלפיה רבים, ובעיקר צעירים, חשים מנוכרים כלפי המפלגות הגדולות ונותנים חשיבות ל"מפלגות המרכז". הדבר מספק מינוף עצום למנהיגי מפלגות אלו לסחיטת ויתורים מהמפלגות הגדולות ולקביעה בפועל של אופי הממשלה הבאה.
הפכפכותן של תוצאות הבחירות מודגשת ביתר שאת על ידי ההתפוררות האפשרית של ש"ס, לא כל שכן על ידי הצונאמי המאיים על ישראל ביתנו. זאת, לא רק בשל החשדות לשחיתות המרחפים מעל 30 ממנהיגיה המרכזיים, אלא גם בשל העובדה שנדמה שאביגדור ליברמן, הזיקית האולטימטיבית, שגה בהערכה של רבים מבוחריו כשהתנודד לפתע פתאום לכיוון היוני.
לפני שנה ליברמן האשים את האירופאים בבגידה בישראל. כיום הוא מתעקש שעלינו לרצותם, גם במחיר של נסיגות חד־צדדיות. אותו ליברמן שאיים להפציץ את סכר אסואן והתפטר מממשלת אולמרט משום שהסכימה לוויתורים רבים מדי כלפי הפלשתינים, מציע כעת לעקוף את הפלשתינים ולהגיע להסכם עם מדינות ערב המתונות. לשר החוץ, שהתמרמר נגד ממשלתו על שאינה מחסלת את חמאס ב"צוק איתן", יש עכשיו החוצפה להאשים את נתניהו בשחיקה ביחסי ארה"ב־ישראל. השאיפה האישית לכוח היא המניע היחיד מאחורי הזיגזגים הביזאריים של ליברמן.
גם יאיר לפיד חתך שמאלה, והוא מציע באופן אבסורדי לקדם את השלום באמצעות נסיגה חד־צדדית ומשא ומתן עם הליגה הערבית. בה בעת, הוא מכריז בציניות שיהיה מוכן להצטרף לממשלה הכוללת את החרדים, וזאת למרות החרדו־פוביה שלו מימים עברו.
המרכיב הבלתי צפוי ביותר הוא מפלגת כולנו של כחלון. זה, בזמן ששירת כשר מטעם הליכוד, התנגד נמרצות לנסיגות וגינה בתקיפות הקמת מדינה פלשתינית. כעת הוא מרמז שיש צורך בוויתורים טריטוריאליים. בשבוע שעבר הוא מינה את השגריר לשעבר מייקל אורן למומחה מדיניות חוץ בצוותו. אורן מבקר את נתניהו על שאינו נוקט יוזמות דיפלומטיות וקורא לנסיגה חד־צדדית מחלק גדול מהגדה המערבית.
הרצוג ולבני ביססו את הקמפיין שלהם על גינוי נתניהו על כישלונו לקדם את תהליך השלום, הרס היחסים עם ארה"ב והזנחה של הכלכלה. ואולם בראיון יוצא דופן בכנותו שהעניקה לרוג'ר כהן מה"ניו יורק טיימס", לבני הפריכה את התמה המרכזית של הקמפיין שלה - כלומר, שנתניהו היה האחראי למשבר במשא ומתן עם עבאס. היא האשימה במפורש את ההנהגה הפלשתינית בכך ש"גרמה לכישלון" המשא ומתן לשלום. לבני אמרה לכהן שב־17 במארס 2014 הוצג לעבאס מתווה טיוטה שנכתב על ידי האמריקנים, שבו נכללו גבולות, ביטחון והתנחלויות, ושאותו היא "החשיבה כמתווה הוגן ונתניהו הביע נכונות להמשיך על בסיסו תוך כדי שהוא אומר שיש לו השגות".
לבני טענה שעבאס "נמנע מלהשיב" ותיארה כיצד, לאחר מכן, היא הופתעה לראות אותו "חותם על מסמכים כחלק מהתהליך להצטרף ל־15 ארגונים בינלאומיים". זמן קצר לאחר מכן עבאס הודיע על האיחוד עם חמאס. בהמשך הוא סירב לתת כל התחייבות בנוגע להמשך המשא ומתן, ישראל סירבה לשחרר את מקבץ המחבלים האחרון - וכך קרסו השיחות. לבני אומרת שלאחר מכן היא אמרה לעבאס בלונדון: "הבחירה היא בין הכל לכלום, ובסופו של דבר אתה בחרת לקבל כלום". העובדה שלבני שתקה בזמן שממשל אובאמה האשים את ישראל במשבר במשא ומתן היא בלתי מוסרית. העובדה שהיא ממשיכה להאשים את נתניהו במשבר שערורייתית אף יותר.
לבסוף ייאלצו הבוחרים לבחור בין ממשלה של המחנה הלאומי, בראשות נתניהו, לבין כזאת שתובל על ידי הרצוג־לבני ותכלול מספר רב של אנשי שמאל, השוגים, לטעמי, באשליות.
יש לקוות שהרוב יבחר בגושים הגדולים ויימנע ממתן מנדט ל"מפלגות מרכז", שמנהיגיהן מבקשים להמליך מלכים ולקבוע את אופייה של הממשלה הבאה על בסיס אינטרסים אישיים ותו לא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו