השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "וישלח". יעקב חוזר לארץ ישראל אחרי היעדרות של יותר מ־20 שנה. יעקב זוכר היטב שהוא ברח מהארץ בשל החשש המוצדק של הוריו כי עשו אחיו מתכוון להורגו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
יעקב לא ידע עד כמה רבה העוינות של עשו כלפיו. הוא שולח שליחים ובפיהם מסר: "כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב, עם לבן גרתי ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך".
הפרשנים העסיקו את עצמם בשאלה מה היתה מטרת השליחות הזו. בקריאה שטחית בולט כינויו של עשו אדוני ויעקב בתואר עבד. בלי כל התראה מוקדמת הופך יעקב המתוחכם, שהצליח לסובב את עשו גם בסוגיית הבכורה וגם בעניין הברכות, למי שמציג עצמו כעבד מול אדוניו. בקלות מוותר יעקב על הבכירות במשפחה? והכל רק בגלל הפחד שאוחז בו כשהוא מבין שעשו בדרכו אליו? האם הוא חושב שעשו יקנה את הסיפור שהוא רק במקרה התעכב כמה שנים אצל לבן, ולכן לא נפגשו זה זמן?
ואכן, חלק מחכמינו הקדמונים מעירים על התנהלות יעקב ודרשו עליו את הפסוק במשלי "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא, לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב?" כלומר, מי ביקש ממך לפנות אליו ולהשפיל עצמך? אפשר שכלל לא התכוון להציק לך ואתה רק עוררת בו יצרים אפלים שהיו חבויים במשך זמן רב.
היו שהלכו עם קו המחשבה הביקורתי הזה הלאה והרחיקו עד להיסטוריה המאוחרת של סוף הבית השני. וכך כתב הרמב"ן: "ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים ומהם שבאו ברומא והיא היתה סיבת נפילתם בידם".
הרמיזה לכיוון המכבים היא חד־משמעית. אחרי הניצחונות על יוון, המכבים מבקשים לכרות ברית עם רומא שתסתיים בחורבן בית שני. עקרונית, היה אפילו מקום לערער על התנהגותו של יעקב מההיבט התיאולוגי, הרי ככלות הכל היתה לו הבטחה אלוקית שהוא יחזור בשלום והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.
מנגד, קשה להאמין שהתורה מתארת באופן כה מפורט את חילופי המתנות בין יעקב לעשו, כשכוונתה היא רק לבקרו, בלי שנאמרת על כך אף לא מילה אחת של ביקורת מפורשת במקרא.
מעניין שאותו פרשן (הרמב"ן) כותב "וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו. ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהינצל".
כלומר, במקביל לביקורת המוצדקת על יעקב, יש כאן גם לימוד גדול לדורות. לעולם לא סומכים על ההבטחה האלוקית כתחליף למעשה הנדרש להיעשות על ידי האדם. גם אם האדם צדיק, לא די בכך כדי להימנע מהשתדלות. למאמץ האנושי פנים רבות; היערכות למלחמה, תפילה או פוליטיקה.
האומנם יעקב רק התעכב בחרן ולא ברח מעשו? והתשובה היא שיעקב מלמד אותנו גם פרק בדיפלומטיה. לא הכל אמור להיאמר במפורש בין מנהיגים. גם זה חלק מהשיעור שנלמד מסיפורו של יעקב. לא פעם חורה לנו בראותנו את הצביעות של אומות העולם כלפי ישראל לנוכח הפשעים הנוראיים המתרחשים באזורנו מדי יום.
שתיקת העולם כלפי פשעים אלה וביקורתו הנוקבת כלפי ישראל מעוררות בנו מיאוס. נשאלת השאלה: האם מצופה שנדבר עם אותם ידידים, שביטחוננו הלאומי תלוי בהם, בשפתו המאופקת של יעקב, או שמא נתלהם ונגיע למחוזות שאין בהם חפץ?
האם מדובר בדרך חפה מטעויות ומסיכונים? ודאי שלא. זוהי בדיוק המנגינה הכפולה שלימד אותנו הרמב"ן. דרכו של יעקב משמשת עבורנו תמרור בדרך. יש בה סיכונים דוגמת חורבן בית שני, אך יש בה גם פוטנציאל להגיע רחוק בסבלנות ובאורך רוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו