בחודש שעבר השתתפתי בוושינגטון בישיבה של קבוצת חוקרים בתחום מדע המדינה, אשר מוטרדים מן המתרחש באקדמיה האמריקנית, ובעיקר מן התהליכים שנועדו לדחוק רגלי מדענים יהודים. עלו תיאורי מקרים שבהם ללא כאפיות וללא דגלי אש"ף, במבטא אמריקני למהדרין ובטרמינולוגיה ליברלית כדבעי, מגיעים בני הדור השני להגירה מהמזרח התיכון ומצהירים כי הגיעה העת שהם, כמי שגדלו בארה"ב, יחליפו את עמדת הבכורה שממנה נהנית הקהילה היהודית. והיהודים? אלו מגיבים בבריחה שקטה, בהתכנסות, ובעיקר - בניתוק שקט של קשרים אקדמיים עם עמיתיהם בישראל. מדוע להזמין כעמית מחקר חוקר מתל אביב, כשהזמנה כזו מראש כרוכה במאבק פוליטי שממנו אפשר להימנע? המחשבות הללו, הממדרות חוקרים מישראל, מתקיימות בהסתר, כמעט באופן בלתי מודע, ותוצאתן אחת: חרם אקדמי.
כשחזרתי מחו"ל והתחלתי לספר על המפגש המטריד, נתקלתי בעיקר בתנועות ביטול ובקריאות הרגעה. מרבית עמיתיי הישראלים הגיבו בהכחשה מוחלטת. חלקם אף טרחו לשתף אותי במכלול היחסים הטובים שיש להם עם עמיתיהם מעבר לים. ואכן, לרגע אחד אף אני התחלתי לפקפק ולשאול את עצמי אם הפגישה הזו התקיימה או שלא היתה אלא חלום רע שבדיתי מליבי.
נזכרתי בישיבת החוקרים היהודים הללו כאשר קראתי לאחרונה על צעדי הענישה שמתכננים לישראל ראשי האיחוד האירופי, למקרה שישראל תפעל, חלילה, באופן שיתפרש על ידי בריסל כפוגע בסיכוי לפתרון שתי המדינות. כך לדוגמה, קידום בנייה בשטח שבין ירושלים למעלה אדומים או, חלילה, בשכונת הר חומה או גבעת המטוס, יגרור צעדי ענישה כלכליים כלפי ישראל הסוררת.
לכאורה, מה עניין לחרם אקדמי בקמפוסים האמריקניים ובמכוני המחקר שם, ולגישתם הפוליטית של ראשי האיחוד האירופי? אדרבה - בעוד שלא אמצא אף בר דעת שיצדיק את המתרחש באקדמיה האמריקנית, הנה כמה מידידיי הטובים ביותר יסבירו לי שבמקרה הבנייה בשטחים המעורבות האירופית באה דווקא לקדם את תהליך השלום. עניין החרם נוגע לכולנו, ואם הרשמים שלי מן הישיבה בוושינגטון נכונים - צריך לחשוב איך מתייחסים לנושא זה; עניין הסנקציות על ההתנחלויות, לעומת זאת, נוגע לסקטור מסוים בחברה הישראלית, ואולי טוב לכולנו שדווקא גורם חיצוני עושה עבורנו את המלאכה.
ההבחנה המוטעית בין החרם האקדמי הרע לבין הסנקציות הנוגעות להתנחלויות מזכירה לי, בעקיפין, אירוע מחיי אבי, שילדותו עברה עליו ברחובות ברלין בטרם נסגרה טבעת החנק על יהודיה. באחד הימים הלך אבי עם סבתו וראה קבצן יהודי בצידי הדרך. מייד ביקש לתת לו מטבע, אבל הסבתא החזיקה בידו של אבי וגררה אותו במהירות כדי להרחיקו מן הקבצן. "אלה הם אוסטיודן" (יהודי המזרח), אמרה לו הסבתא ילידת אוקראינה, "תמיד תשמור מרחק מהם, שלא יחשבו שאנחנו כמותם!".
לפעמים נדמה לי שכמה מעמיתיי חוששים להיות נגועים בקשר עם השטחים. הם מעדיפים לשמור על מרחק מסוים בין האירועים השונים. תחושתם היא שאולי שיתוף פעולה עם אירופה והסכמה לסנקציות בהקשר של ההתנחלויות ירחיקו את זעם החרם האקדמי המאיים על כולנו. אבל אין להבדיל בין חרם לחרם.
ולמי שמבין נכון כי הסנקציות של בריסל והחרם האקדמי האמריקני חד הם, והם מעוררים הקשר מחשבתי מתקופה אפלה בהיסטוריה של המערב, הנה מילות הסיכום שהשמיע אחד המשתתפים בישיבה בוושינגטון. הדובר הוא מדען אשר סיים לא מזמן עשרות שנות שירות בפנטגון. "אנחנו היהודים", הוא אמר, "מעולם לא היינו יותר מאשר אורחים נכבדים בארץ הזאת". בעוד באי המפגש מתפזרים, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "מה, אם כך, ההבדל בין וושינגטון של היום ובין ברלין של שנות השלושים?"; הוא הסתכל עלי, חשב מעט ואמר: "כאן אנחנו אורחים נכבדים, שם היינו אורחים בלבד".
הכותב הוא מרצה במחלקה לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו