הדיסוננס בין ההופעות של הפועל ירושלים בליגה הישראלית לבין ההופעות שלה ביורוקאפ יכולים להשאיר תחושה שהקבוצה עדיין לא גיבשה את הזהות שלה העונה. אבל נדמה שאתמול ירושלים סיפקה לעצמה חותמת שחורה בתעודת הזהות האירופאית שלה: היא הייתה רכה ועצלה הגנתית, חסרת מעוף התקפית, ושני צדי המגרש יצרו משוואה שניפקה את התסריט הכי חמור מבחינתה, בעונה בה היא חייבת לעצמה קרקפת בחגורה: ירושלים שיחקה עם מנטליות של אנדרדוג נטול אמונה. ועם מנטליות כזו בחודש מאי, רק תנו למכבי ת"א קבוצה חסרת אמונה, גם מהמשבר הנוכחי בו היא נמצאת, ותראו איך יוגב אוחיון מניף בהנפה בתולית את הצלחת הראשונה שלו בתור קפטן.
עד ארבע דקות לסיום ירושלים הייתה על פוזיציית מגיבים בלבד. הסיסטם הליטאי הזכיר נשכחות באיכות המזוקקת של תצוגת קליעה מזרח אירופאית, שהשאירה את שחקני ירושלים כמו שוערים של קבוצות תחתית, מוציאים כדורים ממעמקי הרשת.
בירושלים התעקשו על עוד מאותו דבר בצד ההתקפי: הצבע היה חסום, הליטאים החליפו נמוכים על גבוהים והביאו חיפוי מושלם, הלואו פוסט של סמית' נתקל בקירות, יצירת המצבים בחדירה והוצאה היו מינימאליים, זריקות קשות באזורים לא מוכרים הוציאו את הליטאים להתקפות מעבר שניפקו שלשות וסלי מומנטום. הטיפול בפיק אנד רול היה רשלני, הרכות של ג'וזף ג'ונס לתת גוף בצבע פגעה בכבודו של כל ביג גאי, וכל זה גרם לירושלים לרדוף אחרי הזנב של וילנה.
חוסר היצירתיות, שקיבל תפנית עם לחץ לקראת הסוף שייצר איבודים וסלים ירושלמים קלים, גרם לתהייה האם ניתן היה לנפק את השינוי מוקדם יותר. רלף קליין טען בזמנו שאם אתה חוטף שלשות באישית, תנסה לעבור לאיזורית כי גם ככה אתה חוטף ואין לך מה להפסיד.
אתמול הייתה סיטואציה אידיאלית לזרוק את תוכנית המשחק הצידה ולנסות להמר מוקדם יותר בכלים שאולי נראים חסרי סיכוי אבל אם תישאר במהלך הרגיל של הדברים התוצאה הסופית ידועה ולכן רק מהלך קיצוני יכול לשנות את מסלול ההתנגשות. הרי מה כבר יכול לקרות, ירושלים תפסיד? הרי ההפסד הזה היה רשום על לוח התוצאות החל מהרבע השני.
מצד שני, המחזור הבא של הליגה הישראלית מעבר לפינה. זה תמיד היה הלחם והחמאה של הקבוצה הישראלית הדומיננטית בליגה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו