עמוס עוז, נביא השלום של השמאל הישראלי, יוצא בבשורה חדשה: "אם לא תהיינה שתי מדינות ומהר, תהיה כאן מדינה אחת: ערבית". מאז ימי ברית שלום שלפני הקמת המדינה לא נשמעה בשורה כל כך אנטי־ציונית, הזויה ומסוכנת. אם זו הבשורה, עדיף לברוח ממנה כמו מאש, כיוון שהיא תצית את כל הגיזרה שבה אנו חיים.
יש בישראל קבוצת סופרים ואנשי רוח שפועלים על מצע מנותק. אירועים, עובדות ומציאות אינם משפיעים עליהם. במשך שנים רבות הם נשאו ברמה את חזון השלום, שהתנפץ אל קרקע המציאות. בדם, אש ותמרות עשן קמה מדינת ישראל, מחיר החירות היה כבד ועתה מסביר לנו עמוס עוז שאילו היהודים לא היו שבים הביתה לישראל, לא היה סכסוך עם הערבים. זוהי בדיוק הטענה של הערבים ואומות העולם הסבורים ששיבת ציון היא אם כל הצרות בעולם. כבר איני יודע מיהו איש קריות שעל בשורתו כתב עוז את ספרו החדש.
לא ברור כמה ישראלים קראו את הראיון עם עוז, שהרי קוראי אותו עיתון הולכים ומתמעטים. אולם אין ספק שהראיון תורגם עבור אבו מאזן, איסמעיל הנייה ושאר שונאי ישראל. המסקנה שהם אמורים להסיק היא אחת - אין טעם לנהל מו"מ לשלום עם ישראל, צריך רק סבלנות, שהרי אם לא יהיה שלום מייד, תהיה רק מדינה ערבית בין הירדן לים. אשר על כן, הפלשתינים צריכים להמשיך ולהתפרע, להקיז דם יהודי, לעורר את מדינות העולם נגד ישראל, והמפעל הציוני כולו יקרוס. הבשורה של עוז היא המכשול הגדול לשלום שהוא מטיף לו.
איני מצליח להבין מה מקור הרוח הדיכאונית של השמאל הישראלי. השמאל שתרם תרומה אדירה להקמת המדינה התעייף ומשמיע קולות של גסיסה. פסימיות אינה מנהיגות, ורפיון הוא ביטוי גלותי.
חבל מאוד שסופרים ואנשי רוח, שהיו אמורים לתת ביטוי לתקווה ולעוצמה, הפכו להיות מגדלור של התבטלות עצמית חסרת תוחלת. עם ישראל חזר הביתה לממש את חירותו בכל חלקי המולדת הישראלית, שבירתה ירושלים מאוחדת, ואינו זקוק לדברי הספד ואיומים מבית, יש מספיק איומים מבחוץ.
קשה מאוד להבין כיצד אדם חושב ובעל ניסיון יכול עדיין, אחרי ההתנתקות ומבצע צוק איתן, לדבר על החזרת שטחים לידי המחבלים. אם בזמן המבצע הקשר האווירי עם ישראל נותק לכמה שעות, הרי אילו שטחי יהודה ושומרון היו בידי המחבלים של אבו מאזן היתה מדינת ישראל מנותקת לתקופה ארוכה ושוב היה צריך לצאת למבצע צבאי. הנוסטלגיה הנרפית לימים שלפני מלחמת ששת הימים עדיין קיימת אצל מיעוט ישראלים, מיעוט שולי. הציבור ברובו הגדול כבר לא קונה את הכמיהה לאקדח טעון געגועים של ימי המצור והמיצר שלפני המלחמה ההיא.
עוז מסביר שיש בהנהגת הימין חתולים ישנים, חתולים שלא ישתנו עם הזמן. הראיון איתו הוכיח שהוא חתול ישנוני שכבר לא ישתנה לעולם. על החתולים האלה אמר משורר ישראלי נפלא, "כמה חכמים היו אבותינו בשכבם לישון בצל שיבת ציון", כמה מהם עדיין לא התעוררו מהחלום.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו