1. "קבוצה מאומנת". מאמני הכדורסל מאוד אוהבים את המושג הזה. הוא עוזר להם במיוחד להסביר כיצד קרה שקבוצתם הפסידה. "הפסדנו לקבוצה מאומנת", הם נוהגים לומר לעיתים קרובות אחרי הפסדים. אבל אחרי אתמול בערב, דני פרנקו לא יכול להגיד שהפועל ירושלים הפסידה לקבוצה מאומנת. אין לו אפילו את הפריבילגיה הזאת.
זה היה מחזה די מביך: מצד אחד פרנקו, מאמן שבנה לעצמו שם של חיית ניהול משחק, ולצידו מתן חרוש, שכל מי שמכיר את הכדורסל הישראלי יודע שהוא אנציקלופדיה מהלכת של המקצוע. מהצד השני עמדה קבוצה רוסית עם שבעה אמריקנים, ואת פסקי הזמן ניהל אחד מהם, רומיאו טראוויס, כן כן, ההוא מגליל ונתניה שאפילו הספיק לחטוף קטנה מסופו.
וזה לא שטראוויס התגלה לנגד עינינו כגאון בניהול משחק; פסקי הזמן בספסל ה"רוסי" התמקדו במנוחה, בשתייה ובהוראות כלליות של טראוויס על המהלכים הבאים. "בואו נלך פנימה", "בואו נחדור ונוציא החוצה", "בואו נתנפל על ריבאונד ההתקפה". העובדה שפרנקו לא מצא מענה לאין תרגילים של טראוויס מהווה עבורו תעודת עניות והובילה לשבירת שיא מבוכה נוסף בבירה: הפועל ירושלים הפסידה לקבוצה בלי מאמן.
2. לפרנקו יש כאב ראש לא קטן, אבל זה כאב ראש שהוא יצר לעצמו. המאמן המוכשר ספג ביקורת רבה, גם מצד כותב שורות אלה, על החתמתם של ג'וזף ג'ונס וטוני גפני. ג'ונס הוא דווקא שחקן יעיל מאוד: סנטר עם משחק פוסט-אפ משובח וקליעה באחוזים יפים מכל הטווחים. הבעיה היא שהוא לא מסוגל לשחק יותר מ-20 דקות לערב. מעין סופו לעניים. רק שירושלים של השנה לא ממש ענייה וצריכה להביא סנטר שיניב גרין יוכל לתת לו אוויר, ולא להיפך.
טוני גפני הוא אחד האנשים הנחמדים ביותר בכדורסל שלנו, אבל עם זה לא הולכים למכולת ולא עד היורוליג, מטרת העל של אורי אלון. כשחקן הוא מאוד מוגבל התקפית וקצת יותר מסביר בצד ההגנתי. בשורה התחתונה: זה פשוט לא מספיק, אפילו לא ליורוקאפ. השניים הללו הוחתמו עם כוכבית ורמיזה שהחיזוק עוד יבוא – וזה אכן יקרה בשבועות הקרובים. השאלה היא מי ישלם את המחיר, או שירושלים תחתים זר שישי.
3. זר שישי? זה מוביל אותנו ל"ברוך" נוסף שנפל על פרנקו: סוגיית הישראלים. הלפרין היה פצוע, גרין נפצע במהלך המשחק וליאור אליהו נראה לאחרונה בגמר גביע ווינר. זה השאיר את ירושלים רק עם בר טימור (שלא היה רע) ואדם אריאל. פרנקו הרגיש שהוא חייב לנצח ולכן הלך על הקלפים הבטוחים, הזרים, והשאיר את שני הצעירים על הספסל. בסיום המשחק הוא אמר שהוא מתנגד בתוקף לאפליות בין הזרים לישראלים ושהוא לא בודק את הדרכון של מי שעולה לשחק.
פרנקו צודק, אבל שוכח דבר אחד חשוב: זהות הקבוצה היא אחד המרכיבים החשובים ביותר עבור הקהל הירושלמי. זה מה שמייחד אותו לעומת קהל אחר. כשירושלים משחקת עם חמישה זרים, הקהל שר "אל אל ישראל". יכול להיות שליושבי נוקיה לא איכפת מהי אזרחותם של השחקנים כל עוד הם מקבלים את הלחם והשעשועים, אבל במלחה ובארנה זה לא עובר. ואם כל זה לא מספיק – הקבוצה הפסידה את המשחק, למרות ששיחקה עם הקלפים הבטוחים.
4. סיבות מרכזיות לתסבוכת שאליה נכנסה ירושלים באירופה הן דונטה סמית' וליאור אליהו. ירושלים אמורה להיות הקבוצה של דונטה, אבל הבעיה היא שדונטה עדיין לא החליט מה הוא רוצה להיות. נכון לעכשיו, הדונטה של ירושלים לא מזכיר את הסמית' של חיפה. הדונטה הירושלמי ממעט לאיים על הסל, מחפש את האסיסט בכל מחיר ותוקע יותר מדי פעמים את ההתקפה עם הפוסט אפ שמתחיל מקו השלוש. גם כאן פרנקו צריך להתערב ולעדכן את השחקן שלו שהוא חייב לקחת על עצמו את המשחק, בטח ובטח כשהלפרין בחוץ.
ומה נאמר על ליאור אליהו? משהו מאוד מדאיג קורה לו. זה לא רק אחוזי קליעות העונשין שסובלים מצניחה חופשית מעונה לעונה, וזה לא רק הגויאבות שלא נכנסות. אם בעבר אליהו היה מחסל הגנה בלי לגעת בכדור ורק באמצעות התנועה ללא הכדור שפותחת את המשחק, או על ידי מסירה מבריקה, השנה גם זה לא קורה. ליאור היה אמור לפרוח ליד סמית', שיודע למצוא בפינצטה את השחקן בתנועה ללא כדור – אבל זה לא קורה. צריך לקוות, גם בשביל ירושלים אבל בעיקר בשביל הכדורסל הישראלי, שליאור יחזור להיות הליאור הישן והטוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו