ההנאה שבאיטיות

1אי אפשר שלא להתרשם מהתהליך שבסיפור הבריאה. מה הבעיה לברוא הכל בבת אחת: "ויאמר אלוהים, יהי הכל! ויהי". אכן, בראשית הספר נעוצה אחריתו: התהליך. עוד מעט תגיע האישה ותלמד אותנו שבריאה חדשה - ומה לנו בריאה יותר מעובר המתרקם ברחם אמו - אורכת זמן וכרוכה בעצב. ובאושר. גם אם ספר בראשית עוסק ברבולוציה - מהפכות המשנות סדרי עולם ויקום - הוא מלמד להתאזר בסבלנות, להמתין לתהליכי עומק המשנים לאיטם את פני הדברים. יישום הרעיונות כרוך תמיד באבולוציה. 

סיפור האכילה מעץ הדעת והגירוש מגן העדן הוא אחד הסיפורים המכוננים של הציוויליזציה המערבית. מכל הדברים שבעולם, האיסור היחיד שהוטל על האדם היה איסור האכילה מעץ הדעת טוב ורע. פרשנויות אינסופיות נתלו סביב העץ; המילה "דעת" כוללת בתוכה מרחב משמעויות. דעת היא גם ידיעה, יֶדע, מדע. ידיעת טוב ורע היא תלוית הקשר ותקופה, אבל אין ספק שהיא קשורה בעצם הידיעה ובשימוש בידע הנצבר. מה היינו ללא הידע? הייתכן, שמכל הדברים שבעולם האיסור היחיד שהטיל אלוהים על האדם היה איסור על הדעת? מה משמעות איסור אחד ומיוחד? בדיוק, הדבר האסור הופך חזות הכל, והמחשבה על אודותיו מסובבת את הקיום עד שאין דבר נחשב זולתו. 

מייד לאחר הטלת האיסור האדם מקבל מתנה: אישה; היא תעזור לו להתגבר על האיסור. האישה אינה מתוארת כתחבולה להפיל את האדם בפח, כמו אצל היוונים הקדומים בסיפור פנדורה. להפך, היא מקבלת תואר חשוב: "עזר כנגדו". סיפור הבריאה מלא חמלה כלפי העולם והאדם. "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, ולאדם לא מצא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". באמת שחיפש, בנרות חיפש, אבל לא מצא לו בת זוג. ובמדרש: "חזר והעבירן לפניו זוגות. אמר [האדם]: לכול יש בן זוג, ולי אין בן זוג...". איזו בדידות קיומית. 

קודם שמענו על בדידותה של אמא אדמה. "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה... טֶרֶם יִצְמָח - כִּי לֹא הִמְטִיר... עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". אם אין אדם, אין גשם, אין פוריות, אין אהבה. שממה. מי שעתיד להפרות את האדמה נוצר מתוכה: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה". האדם הוא הפרי הראשון שילדה האדמה, ומכוחו של הפרי הראשוני היא יכולה להצמיח עולמות שלמים. היצור הזה ישוב אל האדמה ויחפש בתוכה חיים; הוא יחרוש ויזרע וייטע, ובבוא יומו יתמזג איתה. עכשיו, כשנמצא לאדמה גואל, אפשר לטעת את הגן בעדן. 

"וַיִּקַּח... אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" - לא הגן הוא מושא העניין, אלא האדמה! לעובדה ולשומרה; הבן דואג לאמו. "ויֹאמֶר... לא טוב הֱיות האדם לבדו, אעשה לו עֵזֶר כנגדו". אלוהים מפיל תרדמה על האדם, "וַיִּבֶן... את הצלע... לאישה, וַיְבִאֶהָ אל האדם". עזר כנגדו? - "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל... וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל". טעות בתכנון? 

2 מה היה לנו: איסור יחיד המוביל להתמקדות במושא האיסור, ועזרה של האישה להתמקד במושא האיסור. האם האל מכוון למשהו? בסופו של התהליך, האדם מפר את האיסור ואוכל מפרי הדעת. "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ..." 

בסמוי אומר האל לאדם, כאב לבנו היחיד: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל"; נתתי לך כל שאפשר לתת, שיר וחיוך ורגליים לרקוד, ויד מעודנת ולב מרטט, ומה אברך לך עוד? בריאה שלמה מצפה רק לך. "אך דבר אחד אל תשאל", הדבר החשוב ביותר לך ולעולם: הדעת. הדבר הזה, שבו תלויים חייך, לא יינתן בכפית של זהב; תצטרך לקחתו בעצמך, בכוח רצונך מול רצוני. תצטרך למרוד בי. את הדעת תשיג באמצעות טרנסגרסיה, פריצת המקודש, פריצת האיסור האלוהי. 

זיגמונד פרויד כינה מהלך דומה ביחסי הורים־ילדים - "רצח אב". פעמים רבות ילדינו מתנהגים בניגוד לרצוננו. על פני השטח אנחנו נוזפים בהם, אבל בתוכנו פנימה יש גם סיפוק: הנה ניצני העצמאות - המחשבתית והנפשית - של הילד. אם הוא עומד מול הוריו, יש תקווה שיידע בהמשך חייו לעמוד מול סמכויות אחרות, חונקות או כופות שלא לרצונו. מרגרט מהלר כינתה זאת "ספרציה לצורך אינדיבידואציה", היפרדות מההורים לצורך גיבוש האני העצמאי. בגלוי, אלוהים אוסר על האדם להשיג את הדעת; בסמוי, האיסור מכוונו להשיג אותה בכוחות עצמו. 

מדובר בתבנית עומק נוראת הוד של ספר בראשית כולו: על פני השטח מתנהלים מאבקים, מרידות, מלחמות, פריצת מוסכמות מקודשות ומהפכות; ובעומק המעשים מדובר בזרם מעמקים הפועל לאיטו לקראת תיקון ובנייה. 

3 "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ... וַיִּקְרָא... אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה?... הֲמִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ, אָכָלְתָּ?" אפשר לקרוא באיום ונזיפה: מדוע עשית את המעשה הנורא? ואפשר לקרוא ברכּוּת: מדוע אתה נחבא? צא, זה בסדר, עשית לבסוף מה שקיוויתי שתעשה. 

גם העונשים מחנכים לתהליכי בנייה איטיים ויציבים. "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" - הריון ארוך ולידה מסובכת. "וּלְאָדָם אָמַר... אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" - עצב ההריון מול עצב עבודת האדמה. גם הריונה של האדמה דורש זמן וסבלנות. חמלת האב על בנו שסרח, חמלת האל על האדם, מאירה את העונשים באור אחר: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם". והמדרש: "לפי שראה אותם הקב"ה ערומים, והיו מצטערים בחגורה של עלה תאנה, ואעפ"כ שהם חטאים, עשה להם לבושים שיהיה הנאה לעורן והלבישן". 

היציאה מגן העדן היא תחילת ההיסטוריה, אירוע מוביל לאירוע אחר. פרק אחר פרק ילמד ספר היסוד של העם את סוד הסבלנות כלפי תהליכים היסטוריים. האירועים ההיסטוריים הגלויים הם הצעה אחת, כיצד לקרוא את המציאות. מתחת לפני השטח מתחוללים תהליכי עומק שאת פירותיהם יאכלו הדורות הבאים. על פני השטח האחים מוכרים את יוסף ומאמינים שבכך נפטרו ממנו, אבל בעומק דווקא מכירתו היא המפתח להגשמת חלומותיו, שהם פיתוח חלומו של האב הראשון בברית בין הבתרים על משפחת אברהם העתידה לרדת מצרימה, להיבלע ברחם המצרי כדי להיוולד ממנו כעַם חדש. "וּכְפֶלֶא הִוָּלֵד פַּרְפַּר מִן הַתּוֹלַעַת / כֵּן פֶּלֶא חִיּוּכָם הַצָּץ מִבְּלִי־מֵשִׂים" כתב אלתרמן בסוף "שירי מכות מצרים". חישבו על התהליכים שעוברת תולעת המשי - ביצה, תולעת, גולם ופרפר - וקיראו גם כך את ההיסטוריה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו