סבא זאב היה איש צנוע, כזה שלא כל כך חשוב לו שיידעו שעל תרומותיו, אולי מפני שהבין כי אין שום סיכוי שהעולם יכיר לו טובה. אולי משום שהאמין שיזכה להערכה בעולם אחר. סבא גר עם סבתא בקצה העיר. בשיכון קריית מאיר, על שמו של ראש העיר הראשון של תל אביב, מאיר דיזנגוף, במקום המפגש של רחוב צייטלין עם רחוב דובנוב. הוא עבד בבנק במהלך היום, אבל את זמנו הפנוי הקדיש ל"אוהל מאיר" (כן, גם הוא ע"ש דיזנגוף), בית הכנסת ברחוב מאנה, שמצידו השני של רחוב אבן גבירול.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
זה היה צריף גדול, שנבנה בעמל רב באמצעות מתנדבים כמו סבא שלי, שחלומם היה להקים באותו מקום ממש בית כנסת קבוע מלבנים. אנשים חשובים התפללו בבית הכנסת, ובהם גם ראש העיר, חיים לבנון, בכבודו ובעצמו. בימים הנוראים היינו מתפללים בבית הכנסת של סבא, ולבנון לחץ את ידינו. הוא לא נראה כמו ראש עיר אלא כמנהל חשבונות, ואפילו סרט אדום לא היה קשור על כתפו. ידעתי שהוא שייך ל"ציונים הכלליים", אבל רציתי מאוד שייבחר מחדש, כי כבר הכרתי אותו.
את סבא הכיר כל בית הכנסת, והוא נהג לחזור ולהציג אותי בפני המתפללים. אני הבנתי שיש בכך גם מחויבות גדולה, בעיקר בכל מה שנוגע לפטפוט בזמן קריאת התורה. אנשים מצפים ממני לקרוא בתורה ולא לדבר עם השכנים. ודאי
שלא יראו בעין יפה אם אצא מבית הכנסת, כפי שנוהגים המעשנים.
אנחנו הגענו לקריית מאיר ברגל, מהלך ארוך מדרום העיר. השכונה הצפונית היתה מתוכננת היטב, ובין כל שתי שורות בתים היתה חצר גדולה. בדירה של סבא וסבתא היו שני חדרים, וכיוון שזה היה לוקסוס גדול, הם נהגו להשכיר אחד מהם. היתה להם גם תרנגולת שנהגה להטיל ביצים רק למענם. בימי הצנע היה בכך יתרון גדול.
כשהגענו אליהם היו תמיד ההכנות בעיצומן. מן המטבח עלו ניחוחות התבשילים המיוחדים של סבתא, ואילו סבא היה לובש את הקיטל הלבן וחובש לראשו את כיפת ה"סירה" הלבנה שלו, שהחליפה את כיפת ה"סירה" השחורה שלו מימי החול. אבא שלי לא לבש אף פעם קיטל, ואני נתתי בהם, בני משפחתי הקרובים, סימנים:
סבתא היתה הכי אדוקה; סבא היה דתי אמיתי (גאה בדתיותו), ואי אפשר לומר, בדיעבד, כי היה חרדי; אבא לא חבש כיפה כלל, אבל שמר כשרות ולא כתב בשבת; אמא היתה חילונית ששמרה כשרות למען אבא, וכדי "שתמיד יוכל לבוא אלינו רב ולאכול איתנו". אחי, ינון, היה בצבא ונהג כאמא. ואני עדיין לא גמרתי בדעתי.
• • •
סבתא דיברה רק יידיש. העברית של סבא זאב היתה נפלאה. גם כתב היד שלו. הוא נהג לקנות מחברת עבה, לרשום את כל אותיות הא"ב ולהותיר שתי שורות ריקות כדי שאעתיק אותן. כל כך קינאתי בו, ואף פעם לא הצלחתי להגיע לרמת הכתיבה היפה שלו.
סבתא היתה לחוצה לקראת ההליכה לבית הכנסת, וסייעה לסבא לרכוס את כפתורי החולצה הלבנה מתחת לקיטל (הכפתורים היו נקודת החולשה שלה; בעת שהגיעה לפרקה כנערה יפה והוצגו בפניה שידוכים אפשריים, סבא הגיע מסודר עם כל הכפתורים במקום, והועדף על פני קודמו, שפיספס כפתור אחד במקטורן).
סבא, שהיה האיש הכי רגוע בעולם, ביקש ממנה שתסמוך עליו, והבטיח לה שנגיע ראשונים לבית הכנסת בכל מקרה, מה שאכן קרה. ראש העיר היה מגיע ברגע האחרון, אבל בזמן. הוא גר ברחוב אבן גבירול, סמוך לכיכר מלכי ישראל, בקומה הראשונה, והמרפסת שלו יצאה לרחוב. כל מה שהיה עליו לעשות כדי להגיע לצריף בית הכנסת, היה לעבור בזהירות את הכביש.
תמיד קיוויתי שראש השנה לא יחול בשבת, כי בשבת לא תוקעים בשופר, והרי התקיעה בשופר היא אחד האירועים היותר מרתקים במהלך התפילה. במקרה כזה נשאר רק ב' דראש השנה לתקיעה, וזו היתה החמצה של ממש מבחינתי. סבא הסביר לי את הכלל שנקרא "ולא אד"ו ראש", אשר לפיו לא יחול לעולם א' דראש השנה בימי ראשון, רביעי או שישי (ואותם הכללים אמורים ל"ולא בד"ו פסח").
זה נראה לי פשוט גאוני. איך אפשר להבטיח מין דבר שכזה לנצח? איפה עוד יש עם כזה, שיכול להבטיח באילו ימים לא יחול אף פעם ראש השנה שלו? רק אנחנו! אבל זה לא פתר את בעיית ראש השנה שחל בשבת. בכלל, קשה היה לי לקבל את העיקרון שלפיו רק שבת ויום כיפור הם "שבת שבתון" ובהם אסורות המלאכות, ואילו ראש השנה, שהוא ראש וראשון לימים הנוראים, מקודש פחות.
אבל "כורעים ומשתחווים" היו מותרים גם בראש השנה שחל בשבת, וזה היה שיאו השני של החג: חוויה אמיתית לראות את כל בית הכנסת עטוף בטליתות, כורע, וחוזר וכורע. אפילו ראש העיר, ורב בית הכנסת, וסבא זאב. אני הייתי קטן דיי כדי להמשיך לעמוד בלי לבלוט בכלל, כך שפתאום נגלה לי הנוף של צריף בית הכנסת, והרגשתי שאני נמצא באירוע מיוחד מאוד.
• • •
ארוחת הערב היתה מלאת סוכר. האטריות, האורז, הגפילטע פיש, וגם פיסות הגזר שעיטרו אותם. סבתא לא הרשתה לתבל את קציצות הדגים הממולאים בחזרת, כדי למנוע מצב שבו השנה הבאה לא תהיה מספיק מתוקה חלילה. בתום הארוחה היה לה חשוב מאוד לומר "הלוואי איבער א יער" (הלוואי בשנה הבאה), ולי זה נראה צנוע מדי.
מה הרבותא בכך שגם בשנה הבאה נקיים את האירוע החשוב הזה? מדוע לא לומר משהו על עד מאה ועשרים, כמו בימי הולדת? אבל סבתא החכמה ידעה מה שאמרה. יש משהו יותר אמיתי בברכה משנה לשנה - עובדה שכאשר הייתי בן שבע, סבתא כבר לא היתה איתנו.
סבא הצליח להגשים את חלום חייו, ו"אוהל מאיר" הפך לבניין אבן יפהפה בשם "היכל מאיר", על שם אותו מאיר דיזנגוף; שר העבודה באותם שנים, מרדכי נמיר, נבחר לראשות העיר, ולא בא להתפלל איתנו, וסבתא - שהיתה צדקת גמורה לפי מיטב שיפוטי - התבוננה בנו מלמעלה, כדי להבטיח שלא נתפתה לאכול חזרת בערב ראש השנה.