בפעם הראשונה ששמעתי שמתכננים לבנות את "האיצטדיון החדש בחיפה", הייתה כשהייתי ילד, אי שם בשנות ה־80 העליזות. או אז כיכבו על כר הדשא בקריית אליעזר ברוך ממן, משה סלקטר ורוני רוזנטל. בדרך לקריית אליעזר, שנחשב אז למפואר באיצטדיוני ארצנו, עצרנו בצומת בכניסה הדרומית לעיר הנמל, שלימים תיקרא צומת מת"ם.
דוד שלי, יצחק, הצביע על שדות הבור שלמרגלות הכרמל, ואמר: "שמעתי שכאן ייבנה בקרוב איצטדיון חדש ולא נצטרך לעמוד יותר בפקק בתוך העיר". ובכן, דוד יצחק צדק רק לגבי חלקו הראשון של המשפט.
באיחור אופנתי אך לא דיפלומטי של 29 שנים, עם כמיהה וציפיות גדולות, ממש באותו מקום ניצב סוף סוף בגאון היכל הכדורגל האמיתי הראשון שקם במדינת ישראל. הגענו בכביש 4 מכיוון דרום ולאחר מאמץ רב מצאנו חנייה במגרש העפר המאולתר עד אימה, מגרש שקרוב יותר לטירת הכרמל מאשר לפלא הארכיטקטוני המוזהב שבחיפה. את המרחק העצום ניחמה העובדה ששרפנו הרבה קלוריות, עד שהגענו ליעד. באמת שאין תלונות.
מחוץ לאיצטדיון נראו מראות שלא היו מביישים את מוזיאון הלובר ורחבת מגדל אייפל. אלפי אוהדים עמדו מול המונומנט המרהיב לצילום למזכרת. נכנסנו נרגשים כמו ילדים וקשה לתאר במילים את התחושה אל מול העוצמה שלנגד עינינו. התקשינו להאמין שאנחנו בין טירת הכרמל לחיפה ולא באליאנץ ארינה אי שם במינכן. גם הקהל הירוק לא איכזב ונתן תצוגת עידוד אדירה שהתאימה לסטנדרט הגבוה במיוחד של המתקן החלומי
החשש שניקר בלב רוב האוהדים לפני המשחק היה שההר יוליד עכבר, זאת מאחר שכולם היו עסוקים בחגיגות ושכחו שיש גם משחק קשה מול יריבה עיקשת במיוחד, שעשתה צרות בכל משחקי גביע הטוטו לפני פתיחת העונה.
לשמחתנו, גם השחקנים הפנימו היטב (בעיקר במחצית השנייה) שהתפאורה בהחלט חשובה, אבל קודם כל צריך להשאיר את הנקודות בכרמל. אין ספק, אווירה שהזכירה בכל פינה את אירופה הקלאסית, פרט לכמה מאות בודדות של אוהדים שהעדיפו לרוץ לחנייה במקום לעמוד ולהריע לקבוצתם על משחק גדול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו