המונח העברי ל"כאוס" הוא תוהו ובוהו, ודומה שמעולם לא היתה הגדרה מדויקת יותר - לא רק למתרחש במזרח התיכון אלא גם, ואף יותר, לגבי מדיניות המערב וארה"ב בראשו, בחלק זה של העולם, בתקופה הנוכחית. ההתפתחות האחרונה בהקשר זה היתה ההפצצות של מטוסי מצרים ואמירויות המפרץ על שדה התעופה בטריפולי שבלוב כדי למנוע את נפילתו לידי האיסלאמיסטים שם, ומבלי שארה"ב יודעה מראש על הפעולה.
לוב היא רק דוגמה נוספת ליחסים הבעייתיים בין וושינגטון לבעלות בריתה המסורתיות באזורנו - בעייתיות שנובעת מכעסן על מדיניות ממשל אובאמה, החל ממה שנתפס בעיניהן כהפקרתו של הנשיא מובארק לטובת תמיכה ב"אחים המוסלמים", דרך הביקורת שוושינגטון מתחה על ההתערבות הסעודית לטובת השלטון בבחריין ועד לחששן פן ארה"ב איננה מספיק נחרצת מול השאיפות ההגמוניות והגרעיניות של איראן. היעדר ההרמוניה בין ארה"ב לבעלות בריתה המזרח־תיכוניות נראה מייד עם מה שהוגדר ה"אביב הערבי", ושהמערב בכלל ואמריקה בפרט ראו בעיני רוחם כתחילתם של דמוקרטיה וליברליזם בעולם הערבי, בעוד בעלות בריתה הערביות של וושינגטון, וכן ישראל, זיהו אותו מלכתחילה כשלב בניסיון השתלטות איסלאמיסטית על כל מרחב המזרח התיכון. ואולם אף רואי השחורות לא צפו את מימדי ההתפרקות הכאוטית שחלה בארכיטקטורה המדינית והאסטרטגית של האזור. החלטתו של הממשל האמריקני להעביר את מוקד מדיניותו הביטחונית מהמזרח התיכון למזרח הרחוק לא תרמה אף היא לתחושת הביטחון של ידידותיה באזור.
בכל המתרחש כיום בחלקים של המזרח התיכון שנגועים בהתפשטות האיסלאמיסטית ("סרטן", כפי שלא אחר מהנשיא אובאמה הגדיר זאת) - אין חזיתות שניתן לזהותן בדייקנות. אדרבה, בעלות ברית בחזית־משנה אחת הן אויבות בחזית אחרת, והחלטה אמריקנית להפציץ את אנשי דאעש בסוריה, למשל, תהפוך את וושינגטון לתומכת בפועל במשטרו של הנשיא אסד, ובשרשור גם של איראן וחיזבאללה. ואמנם על פי עדויות שונות, מדובר על אפשרות פרדוקסלית, שהמערב ימצא עצמו בחזית אחת עם איראן - תומכת ויוזמת הטרור הגדולה בעולם - כדי להילחם בטרור הסוני של דאעש.
לישראל אין, כמובן, אשליות. לא כשדחתה בנימוס את ההצעות האמריקניות להסתייע בקטאר(!), המממנת הראשית של דאעש ושל חמאס, כדי להשיג הפסקת אש בעזה, ולא בעניין איראן, וייתכן, אפוא, שהתחממות יחסים אפשרית בין וושינגטון לטהרן תהפוך למוקד נוסף של אי־
הסכמות בין ירושלים לארה"ב. יש מי שסבורים שיש הגזמה בתיאור האיום של דאעש, אך דווקא הפנטגון, ובמידה מסוימת גם שר החוץ קרי, התחילו להבין, ולהרתיע, שגם אם מימדיו של המחנה הזה אינם גדולים, הרי מבחינת לכידותו הארגונית והאידיאולוגית ומיומנותו הצבאית, וכן מבחינת מטרותיו והאהדה שרבדים נרחבים בחברה המוסלמית הסונית רוחשים לו, הוא אכן מהווה איום ממשי גם על ארה"ב עצמה.
ג'נאן גאנש, הפרשן המדיני של ה"פייננשל טיימס" הבריטי, כתב בעניין זה: "קיצונים דתיים הם בלתי מרוסנים באלימותם", ואילו הפרשן רוס דאותת, במאמר דעה ב"ניו יורק טיימס", כותב שמה שמאפיין את דאעש וארגונים דומים הוא לא רק התאווה לאלימות והצמא לשלטון, אלא גם הכמיהה העילאית להשיג מטרות שאין בידי החברה הליברלית לספקן.
בזירה הקרובה אלינו, חמאס הוא הביטוי הפלשתיני של האידיאולוגיה והפרקטיקה של דאעש והארגונים האיסלאמיסטיים האחרים. הוא אמנם רוצה להתקדם בשיטת השלבים: בתחילה השמדת ישראל והקמת מדינה פלשתינית ורק אחר כך הקמת "ח'ליפות" איסלאמית בכל האזור - אך ההבדל איננו עקרוני. המקום היחיד שבו האיסלאמיסטים נחלו בינתיים כישלון הוא עזה, אך האם המערב הנאור כבר תפס שניצחונה של ישראל הוא גם ניצחונו של העולם החופשי כולו? זהו, אפוא, המזרח התיכון החדש, לא כפי ששמעון פרס דמיין, אלא כמו שהוא באמת.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו