מלחמת רוסיה־טורקיה התרחשה בשנים 1878-1877. במלחמת רוסיה־טורקיה ההיא השתתפו גם יהודים, שלא עשו זאת בהתנדבות או בהתלהבות רבה. במהלך מלחמה זו נולדה הבדיחה המפורסמת על "תהרוג טורקי ותנוח".
בדיחה זאת מספרת על אלמנה ענייה, אשר בנה היחיד גויס לצבא הצאר כדי להלום בטורקים. היא נופלת עליו בבכי, אומרת לו כי הוא בבת עינה ומתחננת בפניו לשמור על עצמו. הבן, שהיה כנראה בחור זהיר, לא רצה להסתבך בהבטחות ריקות ושאל איך אפשר לעשות זאת. אז אמרה לו האם כי מוטב לו להרוג טורקי, ואחר כך - לנוח מעט. במקום להבטיח לה לממש את המלצתה המקצועית, מקשה עליה הבן ואומר כי אם ינוח, יתנפל עליו חייל טורקי אחר וינסה להורגו.
אז, כזכור, מזדעזעת האם ושואלת "מה יש לו, למנוול הזה, נגדך?"
בדיחה זאת נועדה להמחיש שהתשה היא עניין הדדי, והחלטה על התשת האויב טומנת בחובה החלטה על התשה עצמית. ככל שאתה מודרני יותר, בעל תשתיות מתקדמות, מחויב לייצא בזמן ותלוי בתיירות נכנסת, כך אתה משלם יותר על התשה זו. נכון שההתשה הפיזית של עזה משמעותית הרבה יותר, אבל מי שאינו מייצא ואינו בעל תשתיות, יכול לספוג התשה כזו זמן ארוך יותר. היה עלינו לסיים את המערכה הזו, וטוב שעשינו זאת גם בלי תמונת ניצחון מטופשת.
מעתה עלינו לפעול כדי שחמאס לא ייצא ממנה עם ביטחון עצמי מופרז ולקראת אפשרות של סיבוב נוסף. הדרך המעשית להשיג יעד זה היתה לפתוח במהלך מדיני ולקיים בעוד חודש את השיחות בקהיר במסגרת רחבה יותר של תהליך כולל מול אש"ף, ולא כחלק משיחות עקיפות עם חמאס.
הדילמה של חמאס
דחיית הצעת התיווך של טורקיה וקטאר נחשבת, בעיניי, למהלך נכון של ראש הממשלה בנימין נתניהו. העדפת הערוץ המצרי מוצדקת, בעיקר משום שבשלב זה של ההיסטוריה קיים מפגש אינטרסים בינינו לבין מצרים, מתוך צורך להחליש את חמאס ולחזק את אש"ף ואת הנשיא אבו מאזן.
אלא שהשתתפות נציגי חמאס בשיחות שהתקיימו בקהיר בין משלחת ישראלית, ביטחונית באופייה, לבין משלחת פלשתינית משותפת, עלולה היתה ליצור מראית עין אשר לפיה מקבל חמאס פרס על אלימותו, ומשיג - עבור תושבי עזה - הסרת המצור, הרחבת תחום הדיג וגם נכונות לדון על הקמתו של נמל בעזה; זוהי מראית עין שאסור היה לישראל להעניק לארגון זה, כל עוד לא קיבל על עליו את תנאי הקוורטט (הפסקת האלימות והכרה בישראל ובהסכם אוסלו).
הפרישה משיחות קהיר היתה מהלך רצוי, וסיומה של מלחמת 50 הימים בכך שהדיונים בנושאים שהועלו על ידי הפלשתינים יתקיימו רק חודש לאחר תחילתה של הפסקת האש, היתה גם היא מהלך נכון.
אך את המו"מ האמיתי על השינויים הצפויים ברצועת עזה עלינו לנהל עם ממשלת מצרים ועם ממשלת הרשות הפלשתינית. הכתובת שלנו היא אותם גורמים פלשתיניים המדברים בקול רם בעד תנאי הקוורטט. אש"ף הוא גם הכתובת הישראלית להמשך השיחות המדיניות לקראת הסדר מדורג, שיאפשר הקמת מדינה פלשתינית בגבולות זמניים. הגעה להסדרה בלבד, שתעניק לנו עוד פרק זמן של הפוגה עד הסיבוב האלים הבא - בלי אופק מדיני - היא סיום מתסכל מאוד לצוק איתן.
המהלך המסתמן במועצת הביטחון של האו"ם הוא מהלך רצוי לישראל. ההצעה של האו"ם תקרא לכבד את הסכם הפסקת האש שנחתם ביום שלישי, לשים קץ לסגר על רצועת עזה ולהציב בתוכה גורמים בינלאומיים שיסייעו לרשות הפלשתינית לפקח על המעברים ממנה למצרים ולישראל. כמו כן היא תקרא לעולם לסייע בשיקום רצועת עזה, ותבקש מישראל ומהפלשתינים לשוב לשולחן המו"מ המדיני על בסיס העקרונות המוכרים, שהפכו לקונצנזוס בינלאומי.
ההערכה היא כי בקוורטט, בראשות ארה"ב ובהשתתפות האו"ם והאיחוד האירופי, יפעלו לביצוע החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, כמו מצרים והרשות הפלשתינית. חמאס, שיצא בשן ועין מן המערכה, ימצא עצמו מבודד לחלוטין, אם יקבל החלטה שלא לציית לה. פירוז הרצועה הוא צעד חשוב שלא יוכל להתממש בשלב זה, אלא בשלב מאוחר יותר, כאשר תעמוד על הפרק הקמת מדינה פלשתינית בגבולות זמניים. מדינה זו תוכל לכלול חלק מן הגדה המערבית, את רצועת עזה וכן פרוזדור (בריבונות ישראלית ובניהול פלשתיני) בין הרצועה לבין תרקומיא שבגדה המערבית.
אלא שהכללת רצועת עזה בשטחה של המדינה הפלשתינית תוכל להיעשות רק אם יובטח פירוז של הרצועה ואם יובטח כי כל גורמי הביטחון של עזה יפעלו במסגרת הרשות הפלשתינית.
במצב כזה יעמוד חמאס בפני צומת דרמטי: להתנגד למהלך המדיני ולסרב לכך שרצועת עזה תהיה חלק מן המדינה הפלשתינית, או להסכים לפירוז ולעמוד בתנאי הקוורטט, ובכך להפוך לגורם פוליטי בלבד המקבל על עצמו את ההסכמים שאש"ף חתם עליהם. לא מדובר במהלך לטווח ארוך אלא בשיחות מדיניות שאמורות להימשך חודשים מעטים, ולעסוק בגבולותיה הזמניים של המדינה שתקום, בהסדרי הביטחון מולה ובמגבלות שיוטלו על הבנייה בשטחים שיישארו בשליטה ישראלית בגדה המערבית.
האם אפשר להגיע לתרחיש הזה עם הממשלה הנוכחית של בנימין נתניהו? סביר להניח שמפלגת הבית היהודי לא תהיה שם כדי לממש תסריט כזה. סביר להניח כי מפלגת העבודה תהיה מוכנה להצטרף לממשלה אם המהלך המדיני יובהר לה מראש, ואם שר החוץ הנוכחי, המתפקד כאנטי־דיפלומט האולטימטיבי, יוחלף על ידי ראש מפלגת העבודה, יצחק (בוז'י) הרצוג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו