מסיבת העיתונאים של השלישייה שניהלה את המלחמה בעזה, וכפועל יוצא את חיי כולנו בחמישים הימים האחרונים, נראתה כמו המערכה הצבאית עצמה: מאולצת, ללא חדוות ניצחון. נתניהו נשמע כמי שהיה מודע היטב בכל ימי הלחימה לביקורת המוטחת נגדו על ניהול הקרב בעזה, כמו לקרבות הפוליטיים שעוד ממתינים לו.
ראש הממשלה יתמודד במערכה הזאת כשהוא כמעט לבדו. ללא תומכים רבים, אולם גם, למזלו, ללא יריבים משמעותיים. אחרי תגובתו של יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט בעקבות הפסקת האש, והצהרתו עוד קודם לכן כי על שרי הקבינט לנהוג באחריות, כבר ברור כי אין לו כוונות פרישה.
עיני הכל, אם כן, נשואות לעברו של יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, והשאלה כיצד הוא מתכוון לנהוג כעת נותרה פתוחה לחלוטין.
ליברמן, בניגוד לבנט, נראה כמי שדווקא מעוניין לחמם את הגיזרה ולא להרגיע אותה. אחרי הפסקת האש העלה פוסט עצבני בפייסבוק שכולו מחאה נגד מדיניות הממשלה. צריך להזכיר כי ליברמן מכהן בממשלה הזאת ועוד כשר החוץ, כלומר האדם שתפקידו להסביר בכל מקום את החלטות הממשלה ומדיניותה.
מלבד ליברמן, היה מעניין לראות את שתיקת השרים. גם המבקרים הגדולים ביותר של ניהול המבצע נדמו ביממה האחרונה. כך גם בתוך הליכוד. חוץ מדני דנון, ששילם מחיר פוליטי במבצע כשפוטר מתפקידו כסגן שר הביטחון וכעת הודיע על כינוס מרכז המפלגה לדיון במבצע שיביך את נתניהו, יתר חברי הליכוד שותקים. כולל חברי האגף הימני בתנועה.
אחת הסיבות יכולה להיות היעדר האלטרנטיבה. למרות הביקורת הגדולה על נתניהו, אין אף אחד במערכת הפוליטית שמסוגל כעת להחליף אותו. למרבה האירוניה, השר בוגי יעלון, היחיד שהיה יכול בסיטואציה זו או אחרת להשיג, על סמך ניסיונו ומעמדו, את האפיל המדיני־ביטחוני הנדרש כדי להתמודד להנהגה, נמצא עכשיו עם ראש הממשלה באותה סירה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו