לפני כמה חודשים פרצה לזירת ההתמודדות הבינלאומית עם תוכניתה הגרעינית של איראן תופעה חדשה: התולעת "סטאקסנט". זו תולעת מחשבים מתוחכמת ששיבשה ככל הנראה במהלך 2010-2009 את הפקודות הניתנות למכשור במתקני הגרעין של איראן. הפעילות העיקרית המיוחסת לתולעת - שיש מי שהגדיר את הקפיצה הטכנולוגית שהיא מייצגת כשוות ערך להופעת מטוס F-15 במהלך מלחמת העולם הראשונה - היא שיבוש ההוראות הניתנות למהירות סיבוב הצנטריפוגות במתקן ההעשרה בנתאנז.
פעילות הצנטריפוגות עדינה ביותר, וכשניתנת להן פקודה בפרקי זמן מסוימים לאורך חודשים להסתובב פתאום במהירות הגבוהה משמעותית מהמהירות התקינה, ואז להאט מאוד את הקצב, יעילות הצנטריפוגה נפגמת והיא יכולה אף להיהרס. בדרך זו - לפי הערכות מומחים, ובהתאם לכתבה שפורסמה אתמול ב"ניו יורק טיימס" - הוצאו מכלל פעולה בסביבות 1,000 צנטריפוגות במתקן ההעשרה בנתאנז. משמעות הדבר היא עיכוב - שקשה להעריך את משכו - בתוכנית הגרעין של איראן.
ואכן, באמצעות לוחמת סייבר אפשר לעכב את התקדמות התוכנית הגרעינית של איראן בצורה די אפקטיבית, ובמחיר מינימלי. המחיר הנמוך נובע מכמה סיבות. קודם כל מהעובדה שלא ידוע מי עמד מאחורי המתקפה. האצבעות המאשימות מופנות כלפי ישראל וארה"ב, ויש מי שמזכיר אפשרות של פעולה משולבת, אבל אין שום הוכחות. בנוסף, הנזק מתגלה הרבה אחרי ש"ההתקפה" בוצעה. בשונה מפעולה צבאית - שבה בדרך כלל זהות התוקף ידועה והנזק מתרחש באופן מיידי ודרמטי - במקרה של לוחמת סייבר האפקט משמעותי, אבל אין דרמה מיידית.
יתרון בולט נוסף הוא המיקוד של הפעולה. הנזק ממוקד אך ורק במטרה עצמה - קרי: עיכוב בתוכנית - ואין הרס מסביב ו/או הרוגים. אם כן - זו פעולה אפקטיבית ונקייה. אם משווים אותה לפעולה צבאית - אשר בשלב הנוכחי יכולה לכל היותר לגרום לעיכוב התוכנית הגרעינית אך במחיר של תגובה איראנית שעלולה להיות קשה - אין ספק שללוחמת סייבר יתרונות רבים.
הדבר היחיד שלא מושג בלוחמת סייבר הוא העברת מסר של נחישות מצד מי שמנסה לעצור את איראן. באמצעות פעולה צבאית הנראית לעין, ואשר יש לה כתובת ברורה, אפשר לא רק לעכב את התוכנית, אלא גם לגרום לאיראן להבין שמי שניצב מולה נחוש, ואף מוכן, להסתכן.
המקרה המוצלח, ככל הנראה, של הפעלת "סטאקסנט" מעלה שאלה יותר חשובה לגבי המאמץ לעצור את איראן בדרכה אל יכולת גרעינית צבאית: מה משמעות העיכוב? הרי העיכוב אינו מטרה בפני עצמה, ושאלת השאלות היא מה עושים עם הזמן שמרוויחים. זו השאלה הקריטית, במיוחד בימים אלה שבהם השיח הציבורי בארץ נע בין פאניקה לאופוריה, בהתאם להערכות זמן שמשמיעים פוליטיקאים, אנשי ביטחון וסתם מומחים מהאקדמיה לגבי השאלה מתי איראן תגיע לפצצה.
נתניהו וברק מדברים על שנה, ומאיר דגן אמר 2015. הערכות הזמן מסיטות את הדיון מהשאלה המהותית, והיא אם איראן נחושה להתקדם אל עבר יכולת גרעינית צבאית. אם התשובה לשאלה הזאת היא "כן" - אז הזמן לעצור אותה הוא אתמול. והאתגר הוא לנצל את הזמן שהרווחנו כדי לשפר את עמדת המשא ומתן של המערב מול איראן. בנחישות - בלי פאניקה ובלי אופוריה.
הכותבת היא ד"ר ליחסים בינלאומיים, ראש פרויקט בקרת נשק, המכון למחקרי ביטחון לאומי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו