"איש מת מהלך" הוא סרט על נידון למוות. זה גם מצבו של חמאס: ביצוע פסק הדין נדחה אמנם, אך לא בוטל. הוא עודנו "מהלך", בתקווה שלחץ מדיני על ישראל ואיומים לחדש את האלימות יצילו אותו. אך כשביום רביעי האחרון, מנהיגי חמאס והג'יהאד האיסלאמי חשבו שצה"ל יחזור במלוא עוצמתו לעזה, הם הבינו שבשלב זה המשחק אבוד והתקפלו. ביטוי ברור לכך נתן דווקא סגן ראש הג'יהאד האיסלאמי, זיאד נחאלה, שאמר: "המלחמה מאחורינו, אין ברירה, צריך להגיע להסכם". בחמאס יש כנראה חילוקי דעות פנימיים - בעוד המנהיגות החבולה ברצועה נוטה להגיע להפסקת אש ארוכת טווח, חאלד משעל מהסוויטה שלו בדוחא ודובר הארגון אוסאמה חמדאן בביירות עודם עושים כמיטב יכולתם לתקוע מקלות בגלגלי המו"מ המדיני.
אין זה הזמן להגיע לסיכומים סופיים, אך אפשר כבר לקבוע שמרבית מטרותיה הביטחוניות של ישראל ב"צוק איתן" הושגו, או שיושגו בעתיד: המנהרות ההתקפיות הושמדו; מתקפת הרקטות על ישראל נכשלה, ולכישלון זה יהיו השלכות ברורות לא רק על יכולות חמאס אלא גם על ההרתעה בפני תוכניותיהם האפשריות של גורמים טרוריסטיים אחרים באזור. בנוסף, ירי הרקטות רק חיזק את החוסן החברתי והלאומי של ישראל במקום לשבור אותו.
תוצאה נוספת: במקום שחמאס יזכה בתמיכתו של העולם הערבי - זה, רובו ככולו, היפנה לו עורף; ואולי חשוב מכל במבט לעתיד - תושבי עזה עצמם החלו להביע ספקות, לעיתים בקול רם, ואף באוזני עיתונאים זרים, לגבי מר גורלם תחת שלטון חמאס. מעבר לכל אלה, יש לציין, כמובן, את המצוינות והעליונות בכל הרמות של צה"ל, חייליו ומפקדיו, סדירים ומילואימניקים, דתיים כחילוניים, ודווקא על רקע השיפור שחל ברמת ביצועיהם של לוחמי חמאס. עם זאת, מה שלא הושג עדיין זה פירוז הרצועה, ואל לישראל להסתפק בנוסחאות חמקניות בעניין זה. יש לקוות אמנם שהפיקוח המתוכנן על המעברים, בשיתוף גורמים בינלאומיים ופלשתיניים של אבו מאזן, יוכל למנוע במידת מה את הזנתו מחדש של ארסנל הנשק של הטרוריסטים - אך בכך לא סגי ועל ישראל להתמיד אפוא בתביעה לפירוז מלא כתנאי לכל הסדר מקיף בעניינים אחרים, כולל שיקום הרצועה.
ההסדר המסתמן, אם אכן יושלם, ישאיר אפוא את חמאס ללא הישגים משמעותיים, אף שהארגון יכריז בוודאי על ניצחון - כדרכו של הצד הערבי בסיום כל מלחמה, גם כשתבוסתו ברורה לכל. גם נמלי ים ואוויר לא יהיו לו, ואשר להסרת "המצור" (שממילא היה חלקי בלבד והתמקד בעיקר במניעת הכנסת אמצעי לחימה), ישראל תעמוד על כך - יש לקוות בתמיכת האיחוד האירופי וארה"ב - שההגבלות הקודמות תישארנה בעינן.
אם היו לחמאס ולג'יהאד בכל זאת הישגים, והיו כאלה, בפרט בתחום המדיני וביחסי הציבור הבינלאומיים, הרי זה מפני שהטלוויזיה מראה תוצאות, כלומר את ההרס ואת הקורבנות - ולא את הסיבות שהביאו למלחמה וגזרו על תושבי עזה את מר גורלם. סייע לחמאס גם הרפלקס האנטישמי בחלקים של העולם המערבי, הן בימין ובשנים האחרונות בעיקר בשמאל. לכך צריך להוסיף את החד־צדדיות האנטי ישראלית של האו"ם, ממזכ"לו ומטה, ואת המתיחות המיותרת בין הממשל האמריקני לישראל, שנובעת, בין השאר, מכך שוושינגטון טרם תפסה שמלחמתה של ישראל בחמאס ובג'יהאד היא חלק מהמאבק הכולל של העולם החופשי בג'יהאדיזם של דאעש, אל־קעיאדה וגורמים איסלאמיסטיים אחרים שמאיימים על ביטחונה של אמריקה וגם על ערכיה.
ברם, ההיגיון שלנו איננו בהכרח ההיגיון של חמאס, ואין להוציא מכלל אפשרות שמנטליות "קאמיקזית" תביא אותו, למרות הקולות שנשמעים בתוכו, לחידוש האלימות - ובמקרה זה התשובה של ישראל צריכה להיות ברורה: נתנו סיכוי לדיפלומטיה ולתהליך המדיני - הפעם התשובה שלנו תהיה מוחצת.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו