עכשיו, משנדמו קולות הירי, יהיו בוודאי כאלה אשר ידרשו חקירה בעניין המנהרות, למשל, או בעניין הנגמ"ש הלא ממוגן, ועוד כהנה. על דבר אחד לא תהיה דרישה לבדוק ולחקור, על שאלת המוסר בעת המלחמה. שאלה זו רלוונטית יותר מכל מנהרה התקפית מפני שמדינת ישראל צריכה להתמודד בחזית "מוסרית" עם שתי ידיים קשורות לאחור. על מנת להמחיש את דילמת המוסר, או יותר מדויק, את ההתנהלות בעת קרב, נבחן כמה מקרים שהתרחשו.
26 ביולי 1968, שעת בוקר מוקדמת. אור ראשון. חוליה של שמונה מחבלים חוצה את הירדן, מתגלה ומייד החל מרדף אחריה. בצהרי היום נזעק אל מקום הקרב מפקד החטיבה, אל"מ אריק רגב, עם רס"ן גדי מנלה. בהגיע השניים אל גבעה משקיפה, נורו עליהם יריות קטלניות. נשים תמימות למראה הסתירו את פתחה של המערה שבה הסתתרו המחבלים. 2 אפריל 2002, קרב מול מחבלים בעיר ג'נין במסגרת מבצע חומת מגן. מארבי מטענים בתוך בתי פליטים הביאו ללחימה בין הבתים ובתוכם. שר הביטחון, בנימין בן־אליעזר, מסרב לשלוח מטוסי קרב להפצצה מוקדמת של בתי המסתור של המחבלים. 13 לוחמי שייטת נהרגים. בעיצומם של קרבות בצפון עזה במסגרת מבצע צוק איתן, לוחמים מכל החילות מבקשים סיוע אווירי. מחבלים נמצאים בתוך אוכלוסייה אזרחית. תשובת סירוב מגיעה מהטייסים הרואים בבירור את המחבלים הנמצאים בקרב אזרחים. הקרב נמשך תוך סיכון ואף פגיעה בחיי החיילים.
האם שליחת חיילים אל המלחמה, שמטרתה לשמור על חיי האזרחים, נערכת ללא השיקול הערכי העליון, הקובע שחיי החיילים עדיפים על פני החיילים של האויב וגם אזרחיו אשר נמצאים מלכתחילה באזורי קרבות ולא באופן אקראי? בעצם, ברגע שהמדינאי, הפרשן או איש הצבא מעלים את סוגיית המוסר בעיצומה של המלחמה או בהכנות אליה, כבר מתכרסמת לה ההבטחה של המדינה לשמור על חיי אזרחיה. דרכו של הטרור מתחזקת. מפני שההבנה שלו היא שהאויב, קרי ישראל, מחזיק בדרגה "עליונה" של מוסר, אשר מונעת ממנו שימוש בכל האמצעים וכך, באופן פרדוקסלי, יוצא שישראל, היוצאת להגן על אזרחיה, משלמת במחיר חיילים ואזרחים ללא הצדקה.
מה מביא מפקדים בכירים, אנשי ציבור, אנשי משפט וחינוך גם יחד לתשובה אחידה כמעט הגורסת כי אין לפגוע בחפים מפשע, עניין נכון בפני עצמו, כאשר התשובה ההגיונית ביותר היא אמירה נחרצת, ללא פשרות, שחיי חיילים עדיפים על חיי אזרחים מקרב האויב? להערכתי מדובר כאן בתפיסה שגויה של המוסר. מפני שאם מוסר "נעלה" הוא הקרבת חיילים על מנת לרצות מוסר עלום שנקבע על ידי מאן דהוא, ואשר מאפשר לו להיות ליברל ונאור בפני עצמו, וזאת על חשבון ייסורי תופת של אם החייל ההרוג, משהו כאן לקוי מן היסוד.
במנעד הגדול מדי לטעמי, בין הפצצה ללא הבחנה של ריכוזי אוכלוסייה כמו במלחמת העולם השנייה, לבין הקרבת חיילים באופן ממשי שמא ייפגעו אזרחי האויב, קיימות אפשרויות נוספות. הימצאותם של אזרחים בשדה הלחימה היא על אחריותה של הרשות השלטת בלבד כגון חמאס במקרה של עזה. הודעות מוקדמות לאוכלוסייה הן לפנים משורת הדין. כלומר, אם ידוע בבירור כי במסגד או בבית חולים מתבצרים מחבלים על נשקם הקטלני, אחד דינם. להפציץ אותם על יושביהם. הסיכוי שבפעם הבאה יתכנסו יחדיו חולים ומחבלים יהיה קטן יותר.
על מנת לשנות את המוסר המערבי הקלוקל יש להתחיל לדבר בקול רם וברור בטיבו של מוסר יהודי גאה ונטול צורך בהצטדקות מתמדת. המוסר היהודי עולה אלף מונים על מוסר הגורם במישרין לשפך דם. המוסר היהודי קובע שהבא להורגך השכם להורגו, והוא גם קובע שיש לשאול את האויב אם פניו לשלום או למלחמה. שאלה מיותרת לחלוטין כשמדובר בחמאס ובתומכיו לדרך, להשמדת ישראל.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו