זה הפך להיות מאבק מכוער, וחבל שכך. המאבק על העלאת התמלוגים על הגז הטבעי בים התיכון חצה מזמן את גבול הטעם הטוב. גבול, שבמדינה מרובת גבולות (ויש שיאמרו - פרוצת גבולות) כמו שלנו, אולי לא סומן מעולם. אבל כנראה שכמו שהאופרה לא נגמרת לפני שהגברת השמנה שרה, הדיון הציבורי בישראל לא מסתיים לפני שמזכירים את חסן נסראללה, ולאחרונה - את אחמדינג'אד. מה היינו עושים בלי האויבים המרים האלה? עכשיו הם המצטרפים האחרונים לאיומים לחפש גז ונפט מהצד הלבנוני של המפה. ואם האיראנים יגיעו לחפש, אז אסור לחשוב פעמיים וצריך מהר-מהר להעביר מיליארדים על גבי מיליארדים לקופת הטייקונים. שוב נטפלים אל הטפל, אל הערבים. מה הקשר לערבים? יש הרבה גז בתמר, והוא כבר בדרך אלינו. יהיה, כך מקווים רבים, המון גז בלווייתן. וגם הוא יזרום אלינו. מה הקשר לערבים? זה רק הצ'קים שמוצאי הגז ירשמו מדי חודש. כל מה שהמדינה דורשת, זה מיסוי דומה לקיים במדינות אחרות בעולם. אבל כספי הציבור זוכים תמיד להגנה מפוקפקת. כי מי צריך להגן על כספי הציבור? הם הרי הטריטוריה שהכי קל לקחת ממנה נתחים. כמו הפנסיה של הציבור שמימנה שכונות שלא יוקמו לעולם ברומניה, רק לפני שלוש שנים. כמו קופות הגמל של הציבור - שהשתתפו בכוונות להקים קניונים עצומים במדינות נידחות באסיה. כמו הרבה מנגנונים ציבוריים שבהם הציבור מפקיד כסף ומישהו לוקח אותו ולא מחזיר. גם לציבור מותר מדי פעם לגזור קופון. זה לא הופך אותנו לצפון קוריאה או לקובה. על זה הוויכוח. אין שום צורך להכניס את הערבים פנימה. יש לנו מספיק בעיות איתם, בלי קשר לגז הטבעי. גם לא צריך להיות מקוטלגים אוטומטית כמרקסיסט או כקומוניסט כדי להבין שיש למדינה זכות להגדיל את הנתח של הציבור ברווחים העתידיים הללו.
