איך באמת אפשר לצמצם בצורה חכמה את בעיית שכר העתק שמרוויחים חלק מהבכירים במשק? כרגע מתנהלים דיונים בנושא במסגרת ועדה בראשותו של שר המשפטים, יעקב נאמן, אבל ד"ר גיתית גור-גרשגורן, ראש המחלקה הכלכלית ברשות לניירות ערך, שבחנה את כל הנתונים הגלויים על שכר הבכירים בחברות הציבוריות, מציעה גם היא פתרון טוב.
שכר הבכירים במשק מקומם משום שלפי כל הנתונים, במקרים רבים הוא אינו קשור לביצועי החברות שבראשן עמדו אותם בכירים.
כלומר, חלק מהמנכ"לים מקבלים שכר גבוה בלי קשר למה שהתרחש בשורה התחתונה של הדו"חות. החברות השתפרו או לא, הרוויחו יותר או פחות - זה לא משנה, בכל מקרה הבכירים הלכו עם הצ'ק השמן הביתה. זה מתסכל, זה מרגיז ואפילו מרפה ידיים מן המאבק. הרי קל להיכנע ולומר שעולם כמנהגו נוהג - העשירים רק מתעשרים, העניים יישארו עניים - ולנסות לעבור לסדר היום.
אלא שבמחקר שביצעה רשות ניירות ערך נמצאה תגלית חשובה, תגלית שצריך להציף אותה לתודעה ולהכניס אותה מחדש לסדר היום הציבורי. לתגלית הזאת אפשר לקרוא "מעורבות הציבור".
אבל לפני שניגש לעניין הזה כאן המקום להסביר את המונח "חברה ציבורית". כשחברה הופכת מפרטית לציבורית היא מוכרת נתח מהמניות לציבור גדול של משקיעים דרך הבורסה. מאותו הרגע החברה "התחתנה" עם ציבור גדול של משקיעים אנונימיים בחתונה שהיא כמעט קתולית. אמנם יש דרך להיפרד ולחזור להיות חברה פרטית - על ידי הגשה של הצעת רכש למניות הציבור - אבל זה קורה רק במקרים נדירים.
בדרך כלל, אחרי שחברה עברה את חבלי הלידה של ההנפקה, היא תישאר ציבורית, גם אם תפשוט את הרגל, ואז יימכר ה"שלד" שלה לחברה אחרת.
החברה הציבורית חייבת לעמוד בכללי הגילוי הנאות, לשמור על מידה גבוהה של שקיפות, לפרסם דו"חות כספיים, ומתחילת העשור היא גם מחויבת לדווח על השכר של חמשת הבכירים שלה.
הבעיה בארץ - וזו מחלה משותפת לנו ולשוקי הון קטנים באירופה - היא שמרבית החברות הציבוריות נשלטות על ידי קבוצה קטנה של בעלי עניין. בדרך כלל מדובר במשפחה או באדם יחיד שמחזיקים ביותר מ-70 אחוזים מהון המניות של החברה. כלומר, הנתח של הציבור בעוגה שנקראת חברה ציבורית הוא מצומצם למדי.
במדינות כמו ארה"ב ובריטניה ובשוקי הון גדולים בכלל, חברה ציבורית היא חברה שמחזיקי המניות שלה אינם מוכרים לציבור. אין לה "בעל בית" אחד. כך, למשל, בחברות כמו קוקה קולה, אינטל ואפילו טבע הישראלית. זה לא אומר שלא יכולה לצוץ בהן בעיית שכר למנכ"לים, אבל ברור שכללי המשחק שם שונים ולכן דורשים פתרונות אחרים. כאן צריך להוסיף כי בדירקטוריונים של החברות הציבוריות יש משרות חשובות מאוד שנקראות דח"צים - דירקטורים חיצוניים. אלה הם דירקטורים שאין להם זיקה כלכלית לחברה שבה הם מכהנים. ובקיצור, הם לא החבר'ה של המשפחה השולטת. הם חיצוניים ותפקידם לייצג את הציבור.
ובחזרה למחקר שבראשית המאמר. במחקר התגלה כי ככל שמספר הדח"צים בדירקטוריון החברה גבוה יותר, כך היא תיתן שכר קטן יותר לבכירים. כלומר, כשיש בחברה נציגים, עם שיניים, מטעם הציבור, המנכ"לים חושבים פעמיים ושלוש לגבי מה שהם דורשים לעצמם. וכך גם בעלי המניות המובילים עושים את החשבון. התוצאה היא שכר הולם יותר.
מכל המודלים שנבדקו - הדח"צים הם שומרי הסף המוכחים של כספי החברה הציבורית, וככל שמערבים את הציבור באמצעות המשקיעים המוסדיים בהחלטות לגבי שכר הבכירים, כך הם יפסלו הצעות נדיבות מדי בשיעור גבוה יותר.
בקיצור, הרעיון הוא להגדיל את מעורבות הציבור בחברות הציבוריות. כיוון שבארץ הנתח של הציבור בחברות מצומצם, צריך לחזק אותו, לתת לו יותר כלים לפקח. תוספת של דח"צים והגברת המעורבות של הציבור באסיפות הכלליות של החברות הן פתרון אפשרי לבעיה הקשה של שכר הבכירים המופרע בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו