שלשום בחצות התקשרו אלי בדאגה חברים מארה"ב וביקשו לדרוש בשלומנו, בצל הירי חסר ההבחנה של המחבלים מעזה. לא התאמצתי להשיב. כבר בתחילת השיחה פילחה אזעקה את דממת הלילה באשקלון ונשמעה לאוזניהם - מרחק 10,000 ק"מ מהסמבטיון שכאן. מטח רקטות נוסף לעבר אשקלון שיגר אותנו לממ"ד. המשכתי בשיחה בעוד הסירנה מתנגנת ברקע, ולאחריה הבום המוכר - הפעם של כיפת ברזל שיירטה את הרקטות. חבריי שמעבר לאוקיינוס נותרו המומים: "איך לעזאזל אתם מוכנים לחיות כך?"
ואכן, אין אזרחים בעולם, גם לא בארה"ב של אובאמה, שהיו מסכימים לחיות כך במשך 13 שנה, בלי לממש את זכותם להגן על עצמם בכל מחיר. חלון ההזדמנויות שנפתח כעת בפני מדינת ישראל מאפשר לצאת למהלך אסטרטגי, שיביא להשמדת תשתיות הנשק של ארגוני הטרור בעזה - חמאס והג'יהאד.
אני יכול להרגיע את אלה הסוברים שההרתעה הישראלית מול החמאס כבר נפגעה. די להביט בתמונות המחבלים המצטלמים רעולי פנים, שמא נזהה אותם ונבוא עימם חשבון, כדי להבין שההרתעה שרירה וקיימת. אלא שהבעיה המרכזית הניצבת מולנו היא הכלים הצבאיים העומדים לרשותם, והקלות שבה הנהגתם (הפוליטית והצבאית) עושה בהם שימוש נגד אזרחים בישראל, בעודם מקיפים עצמם בעזה בחגורת מגן של אזרחים פלשתינים. חמאס יודע היטב כי צה"ל יתאמץ שלא לפגוע באזרחים, ומנגד יורה כדי לפגוע בתושבים ישראלים ללא הבחנה.
ללא שתושמד התשתית הצבאית של הטרוריסטים בעזה נחיה מסבב ירי רקטי אחד למשנהו, בעוד פרק הזמן בין סבב לסבב מתקצר וטווח הירי גדל. כבר עתה הם הכניסו מחצית מתושבי ישראל למלחמת התשה. התקיפות מהאוויר מגיעות לשלב התפוקה השולית הפוחתת, ואינן עוצרות או מפחיתות את הירי לעבר ישראל. מחבלי חמאס ומנהיגיהם פועלים על פי יכולותיהם, ולא לפי ההיגיון שלנו.
בשלה העת לעבור ממבצעים טקטיים (עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן) למהלך אסטרטגי, שיפגע דרמטית ביכולות הטרוריסטים לפגוע בנו. זהו אינו מהלך שיימשך חודש-חודשיים, כי אם שנה-שנתיים. אין שום סיבה להפקיר את הציבור בישראל לשנים נוספות תחת אש. הכנענו את טרור המתאבדים, ונוכל למגר גם את טרור הרקטות. גל מעצרים של אלפי מחבלים בעזה והמשך התקיפות יניבו את המודיעין הנדרש כדי לפרמט את הטרור בעזה מחדש. זה מה שנדרש מההנהגה האזרחית והביטחונית שלנו.
הכותב כיהן בעבר כראש השב"כ, כשר לביטחון הפנים וכשר להגנת העורף