הזאת נעמי?

1 הרבה שירים אישיים בספר שיריה הראשון של נעמי שמר, "כל השירים", שיצא אחרי מלחמת ששת הימים. בכל זאת בחרה שמר לפתוח בשיר "מחר", גירסה רעננה לחזון אחרית הימים. יש משמעות מכריעה לשיר הפתיחה שמשורר בוחר להציב בראש מפעלו הספרותי. הוא מלמד על תפיסתו העצמית ביחס לייעודו כמשורר. 

פתיחת השיר חוזה שיום אחד נפליג בספינות "מחוף אילת עד חוף שנהב" ומעלה בזיכרוננו את גדולת ממלכת שלמה בזמן הבית הראשון ("אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים...") מול "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" של ישעיהו, חזתה שמר ש"על המשחתות הישנות, יטעינו תפוחי זהב"; מול "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ... וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם", כתבה "בכל המשעולים, ארי בעדר צאן ינהג"; מול חזון שיבת ציון ובניין הארץ (למשל, בעמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת... וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם") ציירה שמר מראה עדכני: "מחר יקומו אלף שיכונים, ושיר יעוף במרפסות, ושלל כלניות וצבעונים יעלו מתוך ההריסות". ומול "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה", דיברה על היום שבו "הצבא יפשוט מדיו" ובמקום תרגילי סדר "לִבֵּנוּ יעבור לדום". 

"כל זה אינו משל ולא חלום, זה נכון כָּאור בצהריים". בניגוד למשל ולחלום העמומים, הנבואה ברורה כאור צהריים עז ("אספקלריא מאירה" בלשון חכמינו, כדימוי לנבואה בדרגתה העליונה). "נכון" גם במובן של הִתְאַמֵת. שמר קוראת לנו לפקוח עיניים ולראות שה"מחר" של נביאינו מתגשם בנו "היום". ואם יש עיכובים, אל ייאוש: "אם לא מחר אז מחרתיים". סבלנות. 

הנה, בשיר הזה סימנה שמר את הכיוון שלאורו ילכו שיריה. יש מצוי ויש רצוי, והרצוי האידיאלי מלא תקווה, וטוב לשאוף אליו, כי מה שעברנו היה קשה ומייאש הרבה יותר. שמר הלכה בעקבות רבים וטובים כביאליק ואלתרמן וכמו נ"ה אימבר, מחבר ההמנון הלאומי, שעודד את העם: "עוד לא אבדה תקוותנו" כל עוד "נפש יהודי הומייה" ועינינו מתמידות לצפות לעבר ציון.

2 בנקודה הזאת, ולא בהזדהות הפוליטית הישירה שלה, נמצא שורש המחלוקת ביחס לשירת שמר. אינני מדבר על ביקורת האספסוף התרבותי השופט יצירות לפי השתייכותן הפוליטית. אם ננקה את שלל הגידופים המעייפים (לאומנות, משיחיות, מתנחלים, דתיות, וכדומה) והמגוחכים (לשון שירתה מנותקת "משפת האנשים השרים אותה"), ניוותר עם טענה אחת הראויה לדיון: שמר הואשמה ב"זיוף המציאות הארצישראלית", ב"סנטימנטליזם ובקיטש ההולמים את המנטליות הישראלית". הנוף בשיריה, כך נאמר, הוא "תמונת קרטון פשטנית". כך דן מירון. אגב, טענות דומות היפנה נתן זך כלפי אלתרמן, ולא במקרה. 

הביקורת נוגעת בשאלה של ייצוג (מימזיס) המציאות באמצעות האמנות, אבל בדרכה מהדהדת ביקורת עד כאב של י"ח ברנר מ־1911, שיצא נגד ספרות העלייה הראשונה. עבור ברנר, הכתיבה הספרותית היא "דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה".

ליישוב צעיר כפי שהיה היישוב העברי החדש, אין עדיין אופי ברור וקבוע שאפשר לבטאו בספרות. הוא קונן על "השקר השורר פה בתפיסת ובהבנת החיים, ההתנפחות והזיוף האוכלים פה כל חלקה". לטענתו, הסיפורים הנכתבים מזייפים את המציאות ומבקשים לעשות "רושם של אילוזיה, כי ארץ ישראל היא כבר מדינה יהודית קטנה" כמו באירופה, בעוד בפועל המציאות עלובה ודלה ועדיין לא "היכתה שורש" במרחב. 

אבל אנשי העלייה הראשונה לא היו תמימים. החלוצים שהקימו את פתח תקווה, ראשל"צ ועשרות מושבות, ונאחזו באדמה הטובה בתנאים קשים מנשוא, ידעו פרק בהלכות מציאות. מול מבטו המחמיר של ברנר על "הסוכה הדלה" של היישוב, הציעה ספרות העלייה הראשונה מבט רך וחומל, לעיתים חודר ועמוק משל ברנר. הם ראו עצמם שליחי ציבור, וביקשו לרומם את רוח העם, להצביע על נקודות אור שלאורן יפעל לשנות את מצבו החברתי והמדיני השפֵל. 

ספרות העלייה הראשונה נתלתה בסיפורים המכוננים הקדומים שלנו, וראתה בחזרת היהודים ארצה קיום ההבטחות הנבואיות (קראו במחקריה של יפה ברלוביץ').

בעיקרה זו היתה עלייה של יהודים שומרי מצוות. מי שגדלו על פרשת המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, ובחזרתם הוציאו את דיבת הארץ רעה והביאו לטראומה לאומית, המהדהדת מדי שנה בתשעה באב - הבינו ששורש החורבן נמצא כבר בייאוש מן הארץ בשל הקשיים האדירים שהציבה לאוהביה. 

בעוד ברנר תבע מהספרות לתאר מה שיש ללא כחל ושרק, ביקשו אנשי העלייה הראשונה לתאר מה הם רואים בעיני רוחם, בעיני האמונה שנשענה על הנבואות העתיקות שהחלו להתגשם. מכוח מה אנחנו פועלים - מכוח חלום שיבת ציון או מחוסר ברירה ("הייאוש הפורה")? אין ספק שהשאלה הזאת מוסיפה להדהד בוויכוחים הפוליטיים האקטואליים כיום. 

3 נעמי שמר לא ברחה מן המציאות אלא ביקשה להפנות את מבטנו אל היסודות החיוביים של החברה והעם. היא לימדה אותנו שלא לשווא חצבנו אבן בהר, "כי מן האבנים האלה ייבנה המקדש"; לא רק להתלונן, אלא לומר תודה "על כל אלה", כי מציאות חיינו אינה מובנת מאליה; וגם כשאנחנו סופגים "מכה אחר מכה", נזכור שמדובר בכאבים חיוביים של "חבלי משיח, הנה זה בא היום". ועוד ידעה להזהיר את אויבינו: "אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדִבשי, אבוי למבקש נפשי". 

במובן זה היא היתה לאומית: האישי בשיריה נגע בפרטי כחלק מקולקטיב עתיק. היא לא טייחה את המציאות, אלא ראתה אותה אחרת. החברה הישראלית מזדהה עם שיריה לא מפני שהיא "מבקשת לברוח מן המציאות", אלא משום ששירתה נוגעת בנימים עמוקים בנפשה, ומכיוון שהיא עשתה את מה שרוב אנשי הרוח במערב שכחו מזמן: רוממה את רוח העם. זה מה שעשו שירי תהלים ושירי ריה"ל ואחרים לעם בגלותו; זה מה שעושים כיום שירי נעמי שמר. מי יזכור בעוד דור שהדירו אותה מלקסיקון נידח? מי יזכור את המדירים? 

הנה האני מאמין שלה: "יצאה שמחתי לחולל בחוצות... תפסוה השומרים הסובבים בעיר 'מה את רוקדת ככה, ועל מה יצהל קולך? מוטב שתשירי שירי מחאה'..."

ותשובתה: "אני אשיר וארקוד, עד שתצא נשמתי - כי השמחה שלי היא המחאה שלי, והיא כוחי האמיתי". כוחנו שלנו. 

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו