1 בכל פעם מחדש מפליאה בקשת האמפתיה הכנה של אנשי ההתיישבות מהשמאל הישראלי - נכון יותר, הציפייה לאמפתיה (ולהזדהות) מאנשי תקשורת דומיננטיים המזוהים עם עמדות שמאל מובהקות. כמו לא די בעובדה שכמעט כל הציבור אוהב ומחבק את ההתיישבות ורואה במתיישבים חלוצים מודרניים המהווים חגורת ביטחון פיזית ומוסרית.
גם הירידה הקטנה (והזמנית) בתמיכה - כפי שבאה לביטוי בסקר שערכה אוניברסיטת אריאל - באה בשל פעילות אנשי השוליים בהתיישבות (אלו שפעולותיהם מכונות "תג מחיר"). אפשר לראות בה רצון מצד הציבור לנקות את מושאי התמיכה שלו - מי שהוא רואה כאנשים אידיאליסטים - מכל רבב, בבחינת "והייתם נקיים מה' ומישראל", ומתוך כך (המשך הפסוק), "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה".
החטיפה חשפה שלוש משפחות המשתייכות לציונות הדתית, והציבה מופת של עמידה באתגרים בלתי רגילים במישור האישי והלאומי. בשגרת היום־יום המקומטת, כמעט שאיננו זוכים לשמוע אמירות עומק חיוביות על העם והארץ, על רוחנו החזקה, על האחדות המחבקת למרות המחלוקות ועל דבקות במטרה. הציונות כורעת בפני מטחים עזים של ציניות. שלא בטובתם, איפשרה חטיפת הנערים להשמיע את קולן הצלול של האימהות, שפריצתן לשידור בזמן שיא הזכירה את אם הבנים מרים פרץ ואימהות נוספות, שדיברו מנהמת ליבן על האמיתות היסודיות של חיינו כעם וכחברה פה בארץ חמדת. הציבור הרחב רואה את הקולות, ומבין היטב היכן נמצאת הרוח שבעקבה חיים לעם הזה.
מול הקבוצה הזאת, המקבלת תמיכה אדירה מרוב חלקי העם, נמצאת קבוצה קטנה אך קולנית, הודות לשופרות הרבים שברשותה, ירושת הדורות האחרונים. הקבוצה הזאת אינה אוהבת את ה"מתנחלים", מבקשת בכל כוחה להתנתק מחבלי ארץ חיינו, ורואה בזהות הדתית ו/או הלאומית עניין בעייתי במקרה הטוב, או איום קיומי במקרה הרע.
2 מדוע כה אכפת שקבוצה מסוימת אינה אוהבת? גם בתקופת ההתנתקות שלטה בשיח המתנחלי בקשת האמפתיה מהתקשורת. האמת ניתנת להיאמר שלא בקשת אמפתיה יש פה - בעומק הדיאלוג השבור מדובר בבקשת לגיטימציה.
בקרב לא מעט דוברים בהתיישבות ותושבים "רגילים", מקובלת ההתייחסות לאותם אנשי תקשורת כמי שמייצגים את ה"אליטה", המחזיקה במפתחות לאיזושהי ישראליות אידיאלית מדומיינת. אהבה או אמפתיה מצד החבורה הזאת אמורה לספק להתיישבות את הכניסה לפנתיאון הישראלי, מעין אישור לנחיצותה, לחיוניותה ולתרומתה ההיסטורית לפרויקט הציוני.
כמובן חשוב להתפלמס עם היריבים האידיאולוגיים. אבל בקשת הלגיטימציה מהם קשורה בנמיכות רוח, ברגש נחיתות של חלוצי תקופתנו כלפי מי שהם מזהים כאליטה העכשווית, צאצאי האוונגרד הסוציאליסטי שהורתו בתקופת העלייה השנייה. בעבר אפיינתי את דפוס ההתנהלות הפסיכו־פוליטי של חלקים בציבור השמרני (מתנחלים, דתיים, חרדים) מול השמאל הישראלי על פי הדגם שהציב פרידריך הגל: האדון והעבד.
קיומו של העבד תלוי כל העת במבטו האדנותי של אדוניו; שאליו הוא נושא את עיניו ומבקש אישור להצטיינותו ולקיומו. גם האדון זקוק לעבד כדי לאשר את אדנותו. הימין הישראלי, והציבור הדתי במיוחד, היה בתודעתו רק כינור שני בפרויקט הציוני. הוא שאף לחקות את האוונגרד הסוציאליסטי, אבל רוב הזמן פחד להוביל, ובפעמים שניתנה לו ההזדמנות, לא העז באמת להשתחרר מהשעבוד התודעתי. ראו כיצד מנהיגה הזמני הנבחר של הציונות הדתית עושה לילות כימים כדי לרצות פטרונים מדומים, ועל הדרך פוגע בצאן מרעיתו.
אז חלקים מסוימים בתקשורת, באקדמיה ובתרבות אינם אוהבים, ויש כאלה המתעבים. אז מה? מה מותרת הקבוצה הזו על פני הרבים רבים, שמחבקים ואוהבים ודואגים? הזעזוע ממחלוקת בעיצומה של החטיפה מוזר משהו. אנחנו מורגלים משחר קיומנו במחלוקות קיומיות עזות, אפילו - או במיוחד - בעיצומה של מערכה צבאית. האם שכחנו את "מלחמות היהודים"?
ממש לא במקרה, נקרא השבת בפרשת קורח על המחלוקת האדירה ששיסעה את ציבור העִברים שזה עתה יצא מבית העבדים המצרי: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן... וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה... וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן". החוזה מלובלין שם לב לייחוס המפורט של קורח וחבורתו. על פי רוב, אמר, זו זכותם היחידה של בעלי המחלוקת. הם מיוחסים, מפורסמים, בעלי עמדה ומכאן תביעתם הכאילו מוסרית כלפי החברה.
גם ללא אזכור האסונות הלאומיים, המחלוקת והפולמוס נטועים עמוק במורשת העם. דווקא הכתיבה הפולמוסית החריפה, כולל האמירות המכעיסות ביותר, היא עדות לחיוניות רוחנית ודרישה בלתי פוסקת אחר האמת.
3 לרגעים, נדמה השבוע שהדיון הוא סביב הנסיעה בטרמפים. נוח להסיטו לשם, בעיקר כשהדם עדיין רותח. אבל מאחורי האירוע הציץ הקרב המתמשך על התודעה. לסמלים כאן ערך מרכזי: על מה מדברים בפועל, ומה הדברים מייצגים באמת, מאחורי מסך המילים. אנחנו חיים בתקופה המצהירה על חוסר אמון בקשר שבין המילים לבין הדברים, אי־אמון ביכולת המילים לייצג את המציאות, נתק בין המְסַמְנים למסומניהם. אבל הנה, כל פעם שניצבת לפתחנו סוגיה לוהטת הנוגעת לשורשי הזהות שלנו, מתברר שלמילים יש תפקיד מרכזי, ויש קשר עמוק למה שהן מייצגות.
המילים והמראות, כולל זהות הנחטפים, מייצגים אידיאות עומק שעליהן ניטשת מערכה רוחנית המקיפה את רובדי החברה הישראלית. "תפילה", "ארץ ישראל", "יהודה ושומרון", "אימהות", "אחדות", "כוחותינו", "ישיבה", "ציונות", "מתנחלים" ועוד. אפילו הטרמפים הזכירו לנו "את ארץ ישראל האבודה / והיפהפייה והנשכחת / והיא כמו הושיטה את ידה / כדי לתת ולא כדי לקחת" (נעמי שמר). ארץ ישראל של פעם, שיכולנו לתור אותה לאורכה ולרוחבה בעזרת נהגים מזדמנים, ואילו כיום אנחנו אסורים בשימוש כזה. למעשה, היינו מתפלאים יותר לוּלא שמענו את קולותיה העזים של המחלוקת.
לא בכדי הושמו המילים הפשוטות במירכאות. עוד ב־1939 כתב נתן אלתרמן: "יום שבו ישיר הפייטן העברי על הציונות (קודם הזכיר גם את המילים "מולדת" ו"ארץ ישראל"), למשל, ויראה עצמו יכול וזכאי להביא את שמה המפורש בלא מירכאות, יהיה יום ניצחון לשירה העברית". לא רק לשירה; לחברה הישראלית הזקוקה לנחמה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו