המשרד לביטחון פנים החליט לשקול בדיקה של היתכנות האפשרות לשלול מאסירי החמאס (אבל לא משאר האסירים הביטחוניים) את הצפייה במשחקי המונדיאל. כצפוי, אי אלו לוחמי זכויות אדם כבר החלו להכין את העתירות לבג"ץ שיישב וידון אם הפגיעה בזכויות האדם של הרוצחים היא מידתית ולא מהווה התעללות קשה מדי.
מחשש לתוצאות הדיון בבג"ץ, הנה כמה הצעות אלטרנטיביות, שמצד אחד לא מבטלות להם את המונדיאל, ומצד שני יעצבנו אותם עוד יותר:
א. לאפשר לאסירים לצפות במונדיאל אבל להגביר את קולו של דני נוימן למקסימום.
ב. להשמיע את יורם ארבל משדר את נבחרת קמרון, ולהראות את ערוץ הקבלה.
ג. להקרין להם פעם אחר פעם את המשחק בין איראן לניגריה.
ד. בכל המשחקים של נבחרת הולנד - להראות רק את השוער ההולנדי.
ה. לשדר להם פרשנות בגרמנית למשחקים של בוסניה־הרצגובינה.
ו. ובמשחקים של ברזיל להראות רק את הקוונים.
ז. להקרין את המונדיאל, אבל אחרי כל שתי דקות משחק, לזפזפ לדקה אל הערוץ ברוסית.
אם נחזור אל הרוצחים שבכלא, התלונות שלהם על הרעת התנאים מזכירות את אותה אגדת עם מטרנסילבניה, על אחד שהלך קילומטרים רבים ביערות שסביב טארגו־מורש, והיה צמא למים. לפתע ראה צריף קטן. הוא דפק בדלת וביקש מים.
מהצד השני נשמע קול של ילד: "אני לבד בבית ואבא ואמא שלי אמרו לי לא לפתוח את הדלת לאף אחד".
"איפה אבא שלך", שאל האיש שבחוץ.
"הוא מת", ענה הילד, "כרכרה דרסה אותו".
"ואיפה אמא שלך"?, שאל האיש שבחוץ.
הילד ענה: "גם היא מתה, כרכרה דרסה אותה".
האיש שבחוץ חיכה רגע, ואז שאל: "ומה אתה עושה פה כל היום".
הילד ענה: "מה כבר יש לי לעשות פה? נוהג בכירכרה".
מי שאומרים
מי שאומרים שהנערים לא היו בסדר כשנסעו בטרמפים, הם גם אלה שמתעקשים שהנאנסת אשמה כי היא לבשה חולצה שקופה.
ובינתיים באירופה
ההיעלבות שלנו מהפיהוק של אירופה לאחר החטיפה, היתה מיותרת. קתרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד, הסבירה לאחר פיגועים שהיא מגנה אלימות משני הצדדים, ולאחר הרצח בבית הספר היהודי במרסיי, היא הגיבה שבעזה המצב נורא. המורשת האירופית מתקשה להבין מה רע באנטישמיות, מה לא בסדר כשפוגעים ביהודים.
אירופה היה שם בתו של מלך פיניקיה. על פי המיתולוגיה הרומית, יופיטר, שעמד בראש היררכיית האלילים, חשק בה. הוא הפך את עצמו לשור והופיע בפניה. אירופה ליטפה את השור, וניסתה לרכוב עליו. יופיטר בדמות שור זינק לים כשאירופה רוכבת עליו, הביא אותה לאי כרתים, והפך אותה למלכת האי.
ומאז אירופה מלטפת את החיות האלימות ומתייחסת אליהן כאילו היו אלילים.
מהאגדה הזו נולד הפתגם, "מה שמותר ליופיטר - אסור לשור", עניין שמביא אותנו אל פרופ' אורית קמיר, שהבון־טון באקדמיה שבה היא נמצאת, משתלב היטב באירופה. שלשום היא הסבירה שהאמירה של ח"כ חנין זועבי שחטיפת הנערים היא לא טרור, - לגיטימית. ברוח זו ראוי לשאול האם לגיטימי באותה מידה לטעון שגם חטיפתה של פרופ' קמיר היא לא טרור, שהרי לא יעלה על הדעת שמה שמותר לקמיר ולזועבי, להלן יופיטר, אסור לכל השאר.
מה שמביא אותנו לאותו אחד שנכנס למסעדה בספרד, התיישב וראה שהשכן שלו מקבל מנה ענקית של ביצי שור. האיש פנה למלצר וביקש: "תן לי בדיוק את אותה מנה".
המלצר אמר: "מצטער, אלה ביצים מקרבות השוורים. הקרב הבא יהיה רק בעוד שבועיים".
האיש פנה אל המלצר: "אני מבקש כבר עכשיו להזמין את המנה של הקרב בעוד שבועיים".
אחרי שבועיים האיש הגיע, התיישב וקיבל מנה קטנה בהרבה מהמנה שהוגשה שבועיים קודם. הוא פנה למלצר ושאל: "למה לפני שבועיים המנה היתה ענקית והפעם היא קטנה"?
המלצר הסביר לו: "לפני שבועיים המטדור ניצח, השבוע השור ניצח".
מועדים לשמחה
נתחיל מהשורה התחתונה. הגיע הזמן שכאשר נערכות חגיגות שמחה בחוצות של ערים ערביות לרגל פיגוע - יירד עליהם אף־15 עד לגובה של כמה מטרים מעל החוגגים, יעשה בום על־קולי - ויחזור הביתה. מי שהיה פעם מהצד של האנשים שלמטה כאשר אף־15 יורד עליהם, יודע שזה יסיים את החגיגה ברגע. לא צריך שום טיל.
במחשבה שנייה, צריך לשקול שוב את הטיל.
השבוע נערכו מדי יום חגיגות שמחה ספונטניות ברחובות ביהודה ושומרון ובעזה, לרגל חטיפתם של אייל יפרח, גלעד שער ונפתלי פרנקל. חגיגות עממיות. מחלקים סוכריות ברחובות, כמו בכל פעם שמישהו רוצח יהודי, וגם עוגות וממתקים אחרים. שמחה אמיתית, מהלב. והמוני פלשתינים מצטלמים ברשת כשהם מניפים שלוש אצבעות. ולא מדובר רק במוסלמים דתיים. יש גם נערות בגופיות בטן.
וכיוון שמדובר אכן בשמחה ספונטנית ואופנת צילומי שלוש האצבעות גם היא צמחה מלמטה - אין מנוס מהמסקנה שהפלשתינים - בהכללה - גזענים.
זו אכן הכללה, שבימים כתיקונם יש להימנע ממנה. אבל אלף, אלה לא ימים כתיקונם. ובית, לכל כלל יש יוצא מן הכלל.
וכך, אחרי אין ספור התפרצויות שמחה בעקבות פיגועים, וחלוקת ממתקים ברחובות בלי להתבייש שהדברים מצולמים, לא רק בעזה החמאסית אלא גם על המדרכה שמחוץ למשרדי הרשות ברמאללה, ולאחר שאופנת הצילומים עם שלוש האצבעות כל כך פופולרית - אי אפשר לחמוק מכך: זה לא שהחמאס ואבו מאזן, האיש שחונך כיכרות על שמות רוצחים - הם הגזענים. זה לא שהמנהיגים האנטישמים הם המכשול ובלעדיהם היה ניתן להסתדר ולהגיע לשלום. לא, האנשים ברחוב הם שחוגגים את הפגיעה ביהודים. הם גזענים, זהו עם אנטישמי. אבו מאזן ואיסמעיל הנייה אכן נציגים נאמנים של בני עמם, שהגזענות שלהם עמוקה ושורשית הרבה יותר ממה שהיינו רוצים להאמין.
זהו גילוי נוראץ עדיף להתחמק ממנו. עצימת העיניים הרבה יותר נעימה ונוחה. אז הבה נעצום עיניים ונחלום על שלום. או־טו־טו הוא יפרוץ, וכל החגיגות לרגל רצח או חטיפה של נערים, לא מייצגות כלום. בעצם עדיף להתעלם. זה לא באמת קרה, ואבו מאזן הוא שותפנו לשלום. או משהו כזה.
חוגים יודעי דבר
ירון לונדון אמר השבוע בערוץ 10 ש"בחוג החברתי שבו אני מסתובב, יש אנשים רבים שאינם מודאגים ממה שיקרה לנערים הללו".
ובכן, בחוגים חברתיים רחבים יותר מאלה שבהם לונדון מסתובב, יש אנשים רבים שכבר לא אכפת להם ממה שיקרה לערוץ של לונדון.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו