אחד הדברים המעניינים ביותר הוא התחקות אחר המקורות הקדומים של החגים. חג האהבה היהודי, הידוע כט"ו באב, וזה הנוצרי, הידוע בשם "ולנטיין דיי" ונחגג היום ברחבי העולם, מתכתבים ביניהם. על ט"ו באב מספר המקרא כי זהו חג קדום אשר נחגג "מימים ימימה", כאשר הבנות בשילה אשר בשומרון היו יוצאות לרקוד בכרמים. ספר שופטים מספר כי לאחר המקרה המצער והנורא של פילגש בגבעה, החליטו זקני השבטים לאפשר לבני שבט בנימין ללכת לאותם כרמים ולחטוף להם נשים מאותן בנות שיצאו לחולל. ניתן היה לחשוב שבכך יסתכם העניין המצער הזה, אך שלא כצפוי, כך מדווחת לנו המשנה, מאות שנים אחר כך שינה היום הזה תוכן, הפך לחג פופולרי מאוד ואף מוזכר כאחד הימים הכי טובים שיש לו לעם ישראל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב (...) שבהן (...) בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר" (מסכת תענית פרק ד'). כלומר, מנהג קדום של ריקוד בנות בכרמים השתלב עם האירוע המכונן, על פי המקרא, של חטיפת בנות שילה על ידי לוחמי שבט בנימין והפך, בגלגול מתקדם, לחג האהבה היהודי של אמצע הקיץ. לעומתו, חג האהבה הנוצרי, הוולנטיין דיי, נחגג בחורף, אך גם לו יש מקורות קדומים. למעשה, החג הזה אינו אלא הסבה נוצרית מתונה לחג אהבה פרוע שנחוג ברחבי האימפריה הרומית לפני השתלטות הנצרות עליה. ב-15 בפברואר היו הרומאים חוגגים את חגיגות הלופרקליה. חגיגות אלו היו מוקדשות לאל הרומאי לופרקוס, שהוצג כדמות עירומה למחצה, עטויה עור תיש. כחלק מטקס הפריון היו הכוהנים מקריבים לו חיות, שותים יין ואז יוצאים לרחובות רומא ונוגעים עם דם הקורבן בכל אדם שבו פגשו. גם נשים היו מצטרפות פעמים רבות לחגיגה מתוך אמונה שמגע הכוהנים יהפוך אותן לפוריות או יקל את ייסורי הלידה. חגיגת הלופרקליה התקיימה ב-15 בפברואר, שהיה גם יום חנוכת המקדש של לופרקוס ברומא. במקביל, יש לציין כי חודש פברואר בכללותו היה מוקדש לאלה יונו, היא ונוס בגלגולה הרומי. כידוע, ונוס היא האלה הרומית המקבילה לאפרודיטה - אלת האהבה והיופי. מכאן, ככל הנראה, נוצרה מזיגה בין ההתייחסות לוונוס וללופרקוס, ולכן ערכו הרומאים מסיבות אהבה בחודש זה. וכך התנהלה המסיבה: את שמות הבתולות שהגיעו לפרקן ברומא היו רושמים על פתקים, מערבבים אותם בכד, וכל גבר היה מגריל לו אישה שאיתה היה לפחות רוקד. והנה הקשר בין המקור הנוצרי לחג האהבה לבין המקור היהודי: אצלנו הגברים יצאו לכרם כדי לצוד את הבחורות, ואצלם מדובר היה בהגרלה. ובכל מקרה, אם החגיגות היו קשורות בראשיתן ליונו וללופרקוס, כיצד הגיע לתמונה ולנטינוס, אותו קדוש נוצרי שעל שמו נקרא חג האהבה? ולנטינוס, לפי האגדות שנרקמו סביבו, חי בתקופה שבה רומא ניהלה מלחמת חורמה בנוצרים הראשונים. הקיסר דאז אסר על חיילים להתחתן כדי שלא יהיו להם בית ומשפחה לחזור אליהם, ויילחמו בזעם. אולם ולנטינוס לא הסכים והמשיך להשיא בסתר חיילים ובחורות. לאחר שנתפס והושם בכלא נרקמו יחסי אהבה אפלטונית, כך מספרת האגדה, בינו לבין בתו של הסוהר. ולנטינוס רשם לה פתק לפני שהוצא להורג, שעליו חתם "שלך - ולנטינוס". 14 בפברואר, לפי המסופר, היה יום הוצאתו להורג של ולנטינוס, וכאשר השתלטה הנצרות על האימפריה הרומית וניסתה להסב את תרבותה לדרכי הכנסייה, מצאו הכמרים דרך להמיר את חגו הפרוע של לופרקוס בחג של מכתבי אהבה ורומנטיקה מותרת. ומה איתנו, היהודים? אין לנו קשר לאלים הרומיים והיווניים ולקדושים הנוצרים, אבל אהבה זה דבר שתמיד טוב לחגוג, ותמיד טוב להצית בה עוד ניצוץ של קסם.