הסכסוך הלאומי הישראלי-ערבי מלא וגדוש במרכיבים דתיים, שהופכים אותו למאבק דתי יהודי-איסלאמי. כיהודים, חזרנו לארץ אבותינו עוד לפני תקומתה של מדינת ישראל, והדגל שלנו הוא טלית עם מגן דוד. ירושלים היא בירתנו ו"נפש יהודי הומייה" הוא המנוננו. מגילת העצמאות פותחת בקביעה "בארץ ישראל קם העם היהודי", לא הישראלי. חגינו הם החגים היהודיים, והעברית - לשון התנ"ך - היא לשוננו. גם אם אין בכוונתנו להקים כאן מדינת הלכה, עדיין היהדות, במובן הרחב של המילה, היא העומדת בבסיס קיומנו כעם, כמדינה וכתרבות. אפילו החוק קובע שמדינת ישראל היא "יהודית ודמוקרטית" - "יהודית" לפני "דמוקרטית". גם אויבינו מסתמכים על מרכיבים דתיים. על פי המקורות האיסלאמיים, היהודים הם "רוצחי נביאים", "אלה שחרון אפו של אללה רובץ עליהם", ולכן הם אינם יכולים להיות עצמאיים, אלא רק "בני חסות" של האיסלאם, כל עוד הם מתנהגים על פי כלליו. ירושלים קודשה על ידי מוסלמים ללא קשר למדינת ישראל, וארץ ישראל היא "אדמת וקף" - הקדש ציבורי - השייכת לכל המוסלמים בעולם - לעולם ועד. החומרים הדתיים הממלאים את החלל נפיצים ודליקים, וכל פעולה שיש בה פגיעה בעניינים הדתיים עלולה להצית את האזור באש שאף אחד לא יימלט ממנה. שריפת מסגד היא מסוג הדברים האלה. כיהודי דתי אני מתחלחל כשמישהו פוגע בבית עבודת הא-ל של כל דת. מסגד, כנסייה, בית כנסת או מקדש של דתות אחרות, חייבים להיות מחוץ לכל סכסוך. סכסוך לאומי ניתן אולי לפתרון, אך סכסוך דתי, כזה שהא-ל מצטרף בו כשחקן חיזוק, הופך כל סכסוך למאבק נצחי, טוטאלי, אפוקליפטי. דווקא ישראל, כמדינה יהודית, ליברלית ומודרנית, חייבת להכות באגרוף של פלדה על כל ניסיון להבעיר את המזרח התיכון באש דתית. ולחבריי ביו"ש אזכיר כי בהיעדר בית כנסת מותר ליהודים להתפלל במסגד. הכותב הוא מרצה במחלקה לערבית ובמרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים בבר-אילן