המאבק למען מקומות עבודה בנגב הוא מאבק סיזיפי ולפעמים הוא מצריך גם קבלת שיקולים אמיצים. לצערי, אני לא מוצא בעמדתה של שרת הבריאות יעל גרמן היגיון רב. בוודאי לנוכח הטענות שעולות מחברת כיל, כי המומחה שהזמין משרד הבריאות עצמו קבע שהעלייה בתחלואה בעקבות כריית פוספטים ב"שדה בריר" ליד ערד היא זניחה.
ממילא אפשר לחייב קונצרן דוגמת כיל, לעמוד בסטנדרטים הכי גבוהים של שמירה על איכות הסביבה ובריאות התושבים, ועדיין לכרות מחצבים. זה נראה שהרבה יותר קל לקבל את העמדה הנמנעת שמעדיפה להסתייג. טוב היתה עושה השרה גרמן אילו היתה נמנעת לחלוטין מקבלת החלטה. ההסתייגות על סמך דו"ח שהוא די "פרווה", וכפי שמסתמן בכלל לא מציג את הניסוי המדובר כאיזשהו מפגע תברואתי, לא מקובלת לחלוטין.
מאז הבחירות האחרונות עולה בי התחושה שיש לא מעט פוליטיקאים שבעיקר עוסקים ביישום כללי הפוליטיקלי קורקט, לטוב ולרע. זה אחד החוליים של השיטה הקיימת. ההחלטה של גרמן לצאת נגד הניסוי הזה, אולי לא מסכלת את הפרויקט, אבל מותירה טעם רע בפה.
בישראל 2014 יש בעיה לאומית של "לא בחצר שלי". אנחנו רואים את זה בקושי העצום בקידום חיבור צנרת הגז הטבעי מהים, אבל גם בפתיחת מעונות לנכים ובעלי מוגבלויות. הייתי מצפה משרה מובילה לעמוד איתן על דעתה בעד הוספת מקומות עבודה לנגב. לא לתת הנחות בעניין הבריאות, אבל בוודאי לא להעדיף טעמים אופנתיים ושיקולים אווריריים שלא רואים את בני האדם ממטר.
גרמן, שהגיעה לממשלה מכיסא ראש עיריית הרצליה, אולי רגילה למאבקים מקומיים, אבל בליגת העל של הפוליטיקה, אם היא תברח מקבלת אחריות לרווחתם של תושבי הנגב ותסתתר מאחורי טענות שאין מאחוריהן הרבה בשר - ההשלכות הפוליטיות יחזרו אליה כבומרנג.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
